• 48
    Shares

קשה להאמין: במדינה בה ההיי-טק הפך לשפת היום, טיל החץ מצליח בניסויים, הקריה הגרעינית פורחת, כדאי לעצור רק לרגע ולהגיע לבית המעצר, להביט על מלונת הפח שמוקצת לאורחים, בלי חלונות מפני הגשם או הצינה, שירותים מצחינים וילדים קטנים שלא חטאו, הממתינים מותשים על רגליהם לצד זקנים ונשים בהריון לביקור, השר לביטחון פנים, השר החברתי, יודע שמהפכות מתחילות מלמטה, מרמיסת כבוד האדם. בכניסה לבית המעצר. נקודת אור אחת היא האנושיות שמגלים השוטרים ועובדי המתקן שאף הם כואבים את החרפה.

 

בבית המעצר, בחור של עמק יזרעאל, יש שוטרים, סוהרים ואנשי מינהלה הגונים ומסורים. הם עושים את המוטל עליהם ואף מעבר לכך. אלא שאל מול חרפה אחת, רמיסה ברגל גסה את כבוד האדם, אין הם יכולים לשנות, והכוונה היא לרחבת ההשפלה, סליחה, ההמתנה בכניסה לבית המעצר. יום רביעי, יום ביקור עצירים, משפחות משפחות מגיעות, האב הקשיש וזיפי זקן לפניו שלא ראו נחת זמן רב. לידו הבת ההרה, כשכרסה בין שיניה, ושלשה זאטוטים לבושים במיטב הטרנינגים החדשים לכבוד הביקור אצל אבא, מסתובבים בין רגליה. ארבע שקיות עם פוך וכרית, בגדים ועוד מיני דברים בידם. עולים מאתיופיה לצד עולים מחבר העמים, צברים, ערבים, חייל, כולם באותה ספינה סוערת של ביזיון וחרפה. גשם עז ניתך ללא רחם על ראשי האנשים המצטופפים, עומדים זה לצד זו, מתחממים מהבל פיהם, מלונת הפח מזוהמת ומצחינה, מאכלסת בתוכה עשרות ילדים ונשים, מידי פעם מגיחים ראשים סמוקים על סף עילפון מחלונות לנשום טיפת אוויר צח ונקי אך הגשם העז מחזיר אותם חזרה לתוך כלוב הפח.

”נו, מתי ניכנס” מתחננת אישה בגיל העמידה, תוך שהיא מחליפה ידיים בהרמת השקיות, על הרצפה אי אפשר להניח אותן, הרצפה רטובה מהגשם. דחיפות קלות, חברויות נוצרות, פטפוטים להעברת הזמן, אך בעיקר תסכול, תסכול עמוק, אחד הגברים ניגש לקצה המבנה ומטיל מימיו. יש גבול גם ליכולת ההתאפקות שלו. הילדים, באים לבקר את בני המשפחה בבית המעצר במקום גן משחקים קטן להפגה וניסיון להקהות את הכאב הם מחליקים בשביל לא מרוצף, הטרנינג החדש שהתכוונו להראות לאבא מתמלא בבוץ, אמא נלחצת, בני הסוהר מבטיח דרך סדק האשנב: עוד עשר דקות. רק למה עשר הדקות במקום המזוויע הזה הופכות לארבע שעות. הרעב גם מתחיל להציק, אין קיוסק, לא מוכרת כריכים או שתייה, לבני המשפחה של העצירים יש גם זכויות, הם לא חטאו ולא פשעו. מי שחטא משלם את עונשו, והיתר הם צריכים בכל שבוע לעבור את הויה דלרוזה הזו?

היכן השר לביטחון פנים? ”אפילו לכלב יש מלונה” אומרת אמו של אחד העצירים שהגיעה מנצרת עילית. צריך וחייב לעצור את החרפה, הבושה והכלימה, להפסיק את הביזיון בלי רישיון לאנשים חסרי ישע שרק המצוקה הנוראית מחברת ביניהם, ויפה שעה אחת קודם. אבירי זכויות האדם תתעוררו.

 

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.