מילותיו של אדם קצובות לו אמר ש”י עגנון, כפרפרזה על הכתוב בגמרא ונדמה כי יש אי אלו באזורנו שאינם ערים למאמר זה.

הם יורים מילים בלי אבחנה, בצרורות, בודדת, אוטומט, בהסתערות, בשכיבה, מהכתף, הם משתמשים בכל כלי הנשק העומדים לרשותם: תותחים, טילים, בליסטראות, חיצים, חזיזים, דוקרנים. הם פוצעים, חובטים, מכים, סוקלים ולפעמים גם הורגים. הם נשבעו להפר את השלווה, לערער את האיזון, לפרום את התפרים העדינים שהשכילו לבנות ביד אומן.

הם, נציגי הציבור היהודי ערבי בגליל יורים לעצמם בראש, לא ברגליים, מאבדים עצמם לדעת, טרם המציאו את הוראת הפתיחה באש.

מילים הורגות את הסיכוי להידברות, מרסקות את המרקם העדין, מבתקות את הקרום הבלתי נראה, פוצעות את החלום והם עושים זאת ברגל גסה, מביטים זה לזה בלובן עיניהם וממשיכים לירות.

שנים רבות למדו יהודים וערבים בגליל לחיות יחדיו שכם אל שכם, ניהלו שיח שונים שלא נבע מאהבה הדדית, כי אם מתוך הבנה ברורה וחדה להלך בין הטיפות ולרקום יחסי שכנות טובה, והנה רוחות רעות וחדשות מנשבות באזורנו, רוחות הנושאות עימן תסכול מצטבר ופחד רדיפה, רוחות מתלהמות, כסופת הוריקן המותירה אחריה אדמה חרוכה, צרובה, שוממה, וטבען של רוחות שהן סוחפות עימן מכל הנקרה בדרכן.

רגע לפני, כדאי להתכנס, להציב מראה ולשאול לאן? לאן פניהם מועדות, להרס או בנייה, לאלימות או הידברות, לפיוס או מאבק?

הם יורים בינתיים, מילים בלי אבחנה, בצרורות, בודדת, אוטומט: המטרות מתחילות לנוע ורק השחר המפציע בכל בוקר מזכיר ומזהיר, ויפה שעה אחת קודם, מילים, כבר למדנו יכולות לשנות את פני ההיסטוריה.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.