• 48
    Shares

באחרונה מתחזקת בי התחושה הקשה, המטרידה והמדאיגה, יותר ויותר אישי ציבור נדמה כי עסוקים באחריות האישית, בדאגה לעצמם, למעמדם, לצרכיהם ובמקרה הטוב למעגלים הקרובים ביותר.

יותר ויותר נדמה לי שהאחריות הלאומית יצאה לטיול ארוך על מזח קצר, שנגוזה, שהתאדתה ואיננה. הרעה החולה הזו פושה בכל המקומות והגיעה גם לפרות הקדושות, הנגעים הקטנים מתרחבים, המומים כבר לא מוסתרים כי אם חשופים לעין כל, הבושה מתה, הייתי בהלוויה שלה, אפילו שמעתי הספדים מרגשים שבסופם קריצה חייכנית.

כשעניינים כלכליים, ביטחוניים, מדיניים, לאומיים, מטופלים באופן מעורר לתהייה ומחשבה אני מודאג.

אני מודאג מכך שאינני יכול לסמוך על היושבים ראשונה במלכות ההנהגה, אלו אשר אמורים להיות שקופים יותר מסיטי ואולטרא סאונד, נקיים יותר מכלור וקלין, נטולי אינטרסים, ומי שלא דבק בהם רבב וידיהם נקיות מכל גירוד לשתף את הציבור בעומק כיסם באופן כזה או אחר.

ייתכן שהמציאות הזו היא בעיני רוחי, בחרדותיי המתורגמים למציאות מדומה, אבל ייתכן גם שהמציאות הזו נזרעת וצומחת לאיטה בחממות מסויימות, נעלמות מעין הציבור, זה הזמן לדרוש אחריות לאומית, לעצור כל רסיס הפקרות, בדל אינטרסים, המדינה היא לא אני, יחד נשמור עליה.

x

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.