• 48
    Shares

שלום לך כבוד הרב, אינך מכיר אותי, גם לא את אחותי, אימי וסבתי, בינינו, גם לא הייתי מטריד ומטריח את כבודו בזוטות שהרי הוא עסוק בנושאים חשובים כמו זואולוגיה מדעית והתמחות בנחשים ושאף בעלי חיים, מחד, ומאידך ניתוח מנת המשכל וההישגים הפסיכומטריים של ראשי ממשלה, שרי חינוך וכאלה. אבל אני כבוד הרב, ספר התורה המהלך, אני מנחם מנדל הייתי רק בן שנה וחצי כשאנסו את אחותי גיטל, כשרצחו את אימי פייגה וכשהעלו על הקרונות את סבתי האהובה חיה-בלה ואני מנחם מנדל הקטן עודני זוכר את הזעקות של אחותי גיטל, עודני חש במבט הבוהה של אימי שהייתה אגב צדקת אמיתית, טובלת במקווה, עם שביס לראשה, כן, כבוד הרב, אני כותב אליך מכתב זה מתהומות הנשייה, אני לא אוד מוצל מאש, אני מנחם מנדל אפר בבירקנאו, מגדלים עלי עכשיו חרציות יפות וילדות עם צמות קטנות רצות בין אפרי. ובקיץ מגדלים עלי עגבניות ואיכרים הולכים, דורכים עלי.

תשמע כבוד הרב, חלפו כבר הרבה שנים מאז, האפר שלי התפזר לכל עבר, עיניה הקרועות לרווחה של אחותי הנאנסת גיטל כבו, את זעקותיהן של סבתי חיה-בלה ואימי פייגה איני שומע, כמעט שישים שנה לא שמעתי ממך דבר עד למוצאי שבת האחרונה, ואז הייתה מעין רעידת אדמה בבירקנאו, מקום אפרי המפוזר, רוחות חזקות נשבו וריכזו אותנו שוב, את כל האפר השרוף, ליד גדרות התיל והקרמטוריום, ופתאום נשמעה זעקה מחרידה ואחריה צחוקם הפרוע של האיכרים הפולנים מסוקסי הידיים, צחוק של קלגסים שנעליהם המסומרות היו לגאוותם.

ומאז מוצאי שבת, אנחנו, האפר שנזרה לכל רוח לא מוצאים מנוח, דבריך, כבוד הרב, התערבבו לנו במגפי הקלגסים, מחיאות הכפיים של חסידיך התערבבו עם קול צחוקם הפרוע של הפולנים ותירוציהם העלובים של עבדיך הנודעים התערבבו עם המאמרים האנטישמיים ובמכונות התעמולה של אבירי הלשון הנאצית.

כן כבוד הרב, אני מנחם מנדל רציתי לבכות במוצאי שבת אבל לא היו לי עיניים, רציתי לצרוח, לזעוק ולא היה לי פה, רציתי להתחנן אך לא הייתה לי ברך, רציתי להיות חרש ולא היו לי אוזניים, אבל אתם, לכם אני כותב את מכתבי זה, לכם האודים המוצלים מאש, אני מבקש היו לי לפה, כי אני מנחם מנדל בן השנה וחצי ואפר מפוזר באדמת בירקנאו מתחנן, תהיו אתם הגלגול שלי ואשוב לנו ברגבי הזעם של האדמה המקוללת. שלום לעפרי.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.