הבונוס

 

שלושים שנה אדם צועד במסלול חייו, כובש פסגות, מדלג על מהמורות, קוצר הצלחות, קובר אכזבות, אדם מה יש לו בחייו? שגרה, שמחה ועצב, תקווה וחלום.

שלושים שנה רוזנצוייג השכים בדיוק באותה שעה, עלה על יצועו באותה שעה, אכל באותה שעה, התקשר לרעייתו באותה שעה, שלח מסרוני דאגה ואהבה אבהיים לילדיו באותה שעה, משכורתו נכנסה לחשבונו בבנק באותה שעה, 30 שנה, אותה שעה עד שבוקר אחד התהפך עליו עולמו.

רוזנצוייג, העובד המסור, הנאמן, החרוץ, בעל הראש הגדול, מי שראה את מקום עבודתו לא פעם כביתו הראשון, התעורר ליום בלהות, יום חורבנו, לא פחות, כך לפחות חש באותו בוקר כשהמזכירה התקשרה אליו והזמינה אותו לחדר המנהל, לשיחה. רוזנצוייג היה בטוח כי מדובר בשיחת הערכה על פעלו, והוקרה על מסירות הנפש שלו, באותו בוקר הוא חרג ממנהגו, התרגש יותר, התגלח, פיזר בושם ג’ילברט, ניקה את האוזניים, הוא נפגש עם המנהל. בונוס, הרהר רוזנצוייג בינו לבין עצמו, יוכל לעזור מאוד, הבן התחתן, ההוצאות גדול וההכנסות נשארו אותו הדבר. רוזנצוייג חייך בזוית הפה, היום יהיה יום לא שגרתי, יום שמח, שיגר לרעייתו כבן 16 מסרון ”יום מלא הפתעות”, והיא שלחה חייכנים ואגודל מונף אל על. בעודו טווה חלומות, מתכנן היכן לתלות את תעודת העובד המצטיין ומה יעשה בבונוס, חייכה אליו מעבר לדלפק בחדר ההמתנה סוניה, ”אתה יכול להיכנס, בהצלחה” אמרה. רוזנצוייג קם ממקומו, התמתח, סידר חולצתו, העביר ידו הקטנה על פלומת השיער, הסדיר נשימותיו ונכנס ברגל ימין כמו ששמע פעם ממישהו שזה מתכון להצלחה. המנהל, מחויך כתמיד קם לעברו, הושיט את ידו האיתנה, החסונה ולחצה בעוז בתוך ידו הקטנה של רוזנצוייג.

”מה תשתה”? שלא ורוזנצוייג המופתע וההמום מלחיצת היד הודה בגמגום קל: ”תודה, שתיתי”. המנהל לחץ על כפתור מתחת לשולחן, סוניה התייצבה מייד, ”כוס מים קרים לרוזנצוייג ולי אספרסו קטן” אמר, סוניה יצאה במהירות, מטופפת על עקביה הגבוהים וסגרה אחריה את הדלת. המנהל התמתח על כסאו המרופד והשחור, רוזנצוייג התחיל להרגיש בבית, חייך קלות, הניח ידיו על השולחן ממתין למוצא פיו. ”רוזנצוייג”, פתח המנהל וחיוך גדול התפשט מלחיו השמאלית לעבר לחיו הימנית, ”אתה עובד מסור, מצוין, משקיע, אהוב, 30 שנה אתה איתנו ואנחנו גאים על כך”. רוזנצוייג בלע את רוקו בהתרגשות, הנה זה בא, בינו לבינו חייך פנימה, מה יגיע קודם הבונוס או תעודת ההערכה, ”אבל אתה יודע”, הנמיך המנהל את קולו, ורוזנצוייג שוב אמר לעצמו, ”בטח שאני יודע, אתה רוצה להעניק לי…”, ”ימים קשים עוברים על החברה, ההזמנות כבר לא כמו פעם”, ”איך זה קשור אלי לעזאזל” תהה רוזנצוייג והמשיך להקשיב רוב קשב, עכשיו ידיו כבר היו קפוצות מתחת לשולחן, מרגיעות את ברכיו הרועדות, ”לכן אנחנו צריכים להיפרד”. ”ממי להיפרד, מה להיפרד”, רוזנצוייג החל להזיע, כל גופו הצטמצם, גוו החל מתקפד כסימן שאלה, ”זה מאוד קשה אבל ניתן לך את כל הזכויות שצברת, נעשה לך מסיבה יפה”. ”מה קורה כאן לעזאזל, מוציאים אותי להורג ומלווים אותי לגרדום עם מקהלה למסיבה” נשך רוזנצוייג את שפתו התחתונה שרטטה בלי הפסק.

המנהל דיבר ודיבר, אך רוזנצוייג כבר היה במקום אחר, הוא צבט את רגלו כלא מאמין, אולי חולם? הוזה? ”יופי”, רוזנצוייג התעורר מהבהלת שאחזה בו ושמע את המנהל ממשיך ללהג ”ממחר אתה לא צריך לחזור לכאן, תעשה חיים ותיהנה עם המשפחה, אתה עוד צעיר, מוכשר ואני בטוח שתמצא מהר עבודה”. ”תודה”, שמע רוזנצוייג את עצמו מודה למנהל ובתוכו התחוללה סערה, תודה על מה, לא ידע להשיב לעצמו. רוזנצוייג נותר כממוסמר לכיסאו, מביט במנהל המחייך, רגליו רועדות, שפתו התחתונה רוטטת, עיניו התמלאו דמעות. ”סוניה”, נשמע קולו של המנהל, קול מתכתי, קר, מנוכר, תגישי למר רוזנצוייג את המסמכים, תסבירי לו על מה הוא אמור לחתום ומה הוא אמור לקבל, תקבעי לנו גם פגישה נוספת לפרידה ממנו, בכל זאת הוא עבד כאן 30 שנה”. וסוניה מיהרה להביא ספלון קטן של קפוצ’ינו למנהל, מביטה באיש הקטן שיושב על הכסא והדמעות שוטפות את עיניו.

 

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.