דרוויש, רגב, ושאר גרבוזים

 

הנער שבגיל 14 החליט לעזוב את חיפה לטובת קיבוץ ”מזרע” בעמק יזרעאל, הפך לסופר מצליח, עורך ראשי ומנכ”ל ספריית פועלים, ועד לא מכבר סמנכ”ל בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מספר בראיון גלוי לב, על מצב השירה והספרות, על קרב התרבות בין שרת התרבות לאנשי התרבות, על מחמוד דרוויש ועל הגאווה שארבעת ילדיו נותרו להתגורר בקיבוץ.

 

אברהם קנטור פרש לאחרונה מהוצאת הקיבוץ המאוחד עם הגיעו לגיל הפנסיה, משמעות ההחלטה באה לידי ביטוי רק באי הגעתו יום יום לתל אביב, לכתוב ימשיך, ואולי, כך הוא מקווה יותר מהיבול המרשים שלו, 13 ספרים, רומנים, סיפורים וספרי ילדים. אברהם קנטור מקבל אותי בחדר העבודה המטופח והמסודר להפליא, מעין עליית גג שהפכה למקום נעים ומיוחד. הקירות עטופים בכונניות ספרים, ציורים מקוריים מעטרים חלקם, הוא בכלל לא רצה להתראיין אבל נעתר לבסוף לאחר הפצרותיי, תחנות חייו השונות מספרות את סיפורו של הילד שנולד בארץ, להורים שעלו מסרביה, וחי בקריית אליעזר עם פסיפס אנושי מורכב ומאתגר, דוברי פולנית לצד לדינו, גרמנית, ערבית ועברית. נפשו של אברהם יצאה למקום אחר, שונה, מקום שיוציא אותו באופן סופי מחוויית הגלות בתוך עמו, בתוך ארצו, גלות היישר ללב הישראליות.

בסוף כיתה ח’ הבהיר להוריו שאין לו כל כוונה ללמוד בבית ספר אלא אך ורק בבית ספר בקיבוץ. בצר להם נעתרו ההורים וליוו אותו לקיבוץ מזרע שהפך מאז היותו בן 14 לביתו. הנער, מדריך בשומר הצעיר, הגיע כילד חוץ לקיבוץ, כמי שהאמין בערכים, חייו השתנו ללא היכר, ”פעם בחודש אפשר היה לנסוע לפגוש את ההורים, עשיתי את זה רק פעם אחת לשבת שלמה, אחרי כן העדפתי לנסוע למספר שעות ביקור ולחזור לקיבוץ, כאן היה מרכז חיי ועולמי” אומר אברהם.

בקיבוץ החל ללמוד הוראה, בסמינר ”אורנים”, אחרי שנה וקצת הבין שזה לא הכיוון שמעניין אותו ואינו רואה עצמו כמורה בבית ספר יסודי, לבקש לצאת ללימודים אחרים לא העז ואז הגיעה המלחמה ההיא, מלחמת יום הכיפורים, ”נפצעתי במלחמה, חזרתי לקיבוץ וזו הייתה האמתלה שבה נתליתי שאינני רוצה ללמוד הוראה, מספר אברהם ומוסיף: ביקשתי ללמוד באוניברסיטה, אמרו לי תגיש בקשה בעוד שש שנים, אמרתי שאני מבקש להגיש את הבקשה עכשיו וכך היה, בכל שנה אישרה אסיפת הקיבוץ את בקשתי מחדש. בשנה השישית אמרו לי בקיבוץ: ”תראה, חבר הקיבוץ בן 50 שלא למד מעולם באוניברסיטה רוצה לצאת ללימודים, תוותר לו”, אמרתי שאינני מוכן לוותר והצעתי שיאשרו גם לו ללמוד. בסוף אישרו לשנינו ללמוד”. בין לבין עבד אברהם בלול, בחדר האוכל, בפרדס, בבית הילדים. אברהם הוציא את ספרו הראשון ”דרך ללא מוצא” בגיל 29. ”זה היה הספר הראשון שלי שיצא בהוצאת ספריית פועלים. כתבתי גם בכתבי עת של הקיבוץ ונבחרתי לשמש כמזכיר הקיבוץ”. יום אחד באחת מגיחותיו למרכז הארץ פגש מכרה שעבדה ב”דף הירוק”, החברה ניסתה לעניין אותו לכתוב בעיתון התנועה אך אברהם סירב, הוא לא הסכים לכתוב בעיתון, החברה התעקשה שיבוא לביקור. ”באתי לבקר במערכת ”הדף הירוק” מול מערכת זאת הייתה הוצאת הפועלים, לאחר סיור במערכת הודיתי לחברה והתעקשתי כי לא אכתוב בעיתון, החברה אמרה לי: ”למעלה זו הוצאת הפועלים”, עלינו להוצאה ואז נודע שהעורכת אמורה לצאת לשליחות לאמריקה, הציעו לי לערוך את כתב העת ‘הדים’, וכך התחלתי לעבוד ארבעה ימים בתל אביב במערכת.

פתאום אני רואה בחדר הסמוך אלי את נתן יונתן, את מירה מאיר, את נתן שחם, חשתי בהיכל הספר”. אברהם שימש עורך ‘הדים’ וכעוזר לנתן יונתן שהיה אחראי על הפרוזה והשירה, את ספר השירה הראשון שערך בעצמו הוא לא שוכח, קראו לו ”לך נתהמה התכול” של המשוררת גיטל מישק ובסקי מקיבוץ אילון. לאחר מכן נתמנה לעורך מדור הפרוזה, הוציא את ספריהם של נתן שחם, אידה פינק, אביגדור דגן ואחרים.

אברהם קנטור הוא אדם בעל מידות מיוחדות ונעימות המשמשים בערבוביה, מצב מאבק התרבות המתחולל בימים אלה מטריד אותו מאוד. יש לו ביקורת על שרת התרבות ועל אנשי התרבות הבזים לה ורומסים את כבודה. ”שרת התרבות לא יכולה לקבוע את איכויותיו של שיר או תרבות, זהו לא תפקידה וגם אין לה את היכולת והכלים לכך, כמו שלשר הביטחון אין שום עניין בשירה ולכן אין לו שום יכולת לשפוט את שירו של מחמוד דרוויש. עם כל הכבוד למעמד השלטוני צריך שתהיה הפרדה בין שלטון, שירה ותרבות. לצערי הרב מירי רגב שרת התרבות נותנת דריסת רגל גסה בעולם התרבות. אני מסכים עם חלק מהדברים של רגב כמו האמירה שהמדינה לא צריכה לממן דברים הפוגעים במדינה, יש בזה מידת היגיון אבל רגב אישה חכמה, היא מתעתעת במאבקיה. זה שאנשי תרבות בזים לה וקוראים לה בשמות וקריאות בוז זה נורא בעיניי, הם בסך הכל משרתים את המאבק שלה, נדמה לפעמים שרגב מזמינה את ההתנפלות עליה ומרוויחה מזה, חלק מהבוז רגב הרוויחה ביושר אך נראה לי שאנשי התרבות יצאו למאבק מוגזם נגדה, מאבק שנובע מכעס רב, אני חושב ובטוח שיש למירי רגב את הזכות לומר את דעתה, אין לאף אחד זכות למנוע ממנה להביע דעתה”.

אחד המשוררים החשובים שהוצאת הקיבוץ המאוחד מטפחת ומוציאה את ספריו הוא המשורר, חתן פרס ישראל, ארז ביטון, יו”ר ועדת ביטון שהקים שר החינוך. ”אני בוחן את השירים והספרות אך ורק לפי איכותה, אין כל קשר למוצא הכותב אלא לרמה ולאיכות, המוצא מעולם לא היה קנה מידה” משיב אברהם לשאלה מה מצבם של היוצרים המזרחיים בהוצאת ”הקיבוץ המאוחד”, הוא עורך את ספריו של רן כהן, אפרת מישורי, עוזיאל חזן, פרופ’ שמעון סומך ואחרים. ”אני חייב לספר לך שהייתי בצבא, הגעתי לבקום, ראיתי שם את ארץ ישראל כולה, ניגש אלי חייל ושאל אותי מאיזה עדה אני, לא הבנתי מה השאלה, אמרתי לו אני ישראלי, כל הנושא וההתעסקות היה זר לי לחלוטין, הייתי מדריך בשומר הצעיר בגבעת המורה, אהבתי מאוד את הילדים, לא הבנתי את השאלה של החייל” אומר אברהם.

אני מזכיר לו אמירות שהגזענות פרצה מהם באחת כמו עודד קוטלר, גידי אורשר, יאיר גרבוז, ואברהם מגיב: ”הם עשו טעות איומה, בדבריהם הם נתנו תחמושת למי שרוצה להתחמש. האמירות שלהם היו די טיפשיות, זו הדרך לדבר, לברר? לעודד את הכעס של אחרים? אבל צריך לזכור שכאשר מישהו מסתער עליך בגזענות מהצד השני, אתה מגיב בגזענות, הכעס הוא חבר רע”. בינתיים אברהם ממשיך לנסוע לירידי הספרים בפרנקפורט, בלונדון ובבולוניה, מחפש תרגומים מיוחדים, מאתר סופרים וכותבים מוכשרים, מקונן על כך ש 80% משוק הספרים מצוי בידי שתי מפיצות ספרים גדולות: ”צומת ספרים” ו”סטימצקי”. גאוותו של אברהם על ספריו אך יותר מכך גאוותו וגאוות רעייתו הגר היא על ארבעת ילדיהם שנשארו ובחרו להקים את ביתם בקיבוץ מזרע.

 

 

”אני חייב לספר לך שהייתי בצבא, הגעתי לבקו”ם, ראיתי שם את ארץ ישראל כולה, ניגש אלי חייל ושאל אותי מאיזה עדה אני, לא הבנתי מה השאלה, אמרתי לו אני ישראלי, כל הנושא וההתעסקות היה זר לי לחלוטין, הייתי מדריך בשומר הצעיר בגבעת המורה, אהבתי מאוד את הילדים, לא הבנתי את השאלה של החייל”

 

 

”אני בוחן את השירים והספרות אך ורק לפי איכותה, אין כל קשר למוצא הכותב, אלא לרמה ולאיכות, המוצא מעולם לא היה קנה מידה”.

 

 

אורשר: טעות

 

גרבוז: קמעות

דרוויש: משורר חשוב

רגב: לפעמים צודקת

 

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.