אניה רחמימוב נהרגה בתאונת דרכים. הבכי עדיין מהדהד בבית העלמין החדש. העפר עדיין תחוח, הזרים טרם קמלו, ואניה, יפה ותכולת עיניים, הצטרפה למחסן הגרוטאות של הסטטיסטיקה. סטטיסטיקת המתים שהיו ואינם.

ביום ראשון בכינו כולנו על אניה, אחה”צ כבר חייכנו לעבר גל גדות האנרגטית. בערב דני רופ הזהיר שממתין מחר יום שרבי במיוחד, בלילה נותרה רק אניה הקטנה בין מאות מצבות שיש קרות וקפואות ורוח חרישית שמלטפת את הזרים הצבעוניים. ביום שני בבוקר הגיעו החברות של אניה הקטנה לספוד לה ולבכותה. בצהריים דיברו על חלוקת ירושלים ומלחמות פוליטיקאים, בערב הרגיעה גאולה סער שהר הבית עדיין בידינו ואין שלום על ישראל. ואניה הקטנה התדרדרה אל תהומות הנשייה. נו, באמת, קצת מוגזם לבקש לזכור ילדה בת עשר וחצי שכל חטאה הוא שנסעה בכבישי המוות של הארץ האוכלת יושביה וקוברת ילדיה. ביום שלישי בבוקר, כשסיפרתי לחבר קרוב על אניה, שאל אותי בעיניים קרועות לרווחה, אניה מה? אניה מי? וזהו.

עולם של חלומות, עולם של תקוות, עולם של מחר, הכל התנפץ לרסיסים. אניה איננה. אחרי שעתיים זכרו אותה כולם, אחרי יום המשיכו לבכותה חברותיה ובני משפחתה ואחרי חצי יום היא הייתה הילדה של אמא, הנושאת אותה בלבבה, כמהה לריחה, לחיוכה, למבטה, לאילמותה, לנוכחותה, ועתה, אניה איננה, כמעט ואיש כבר אינו זוכר אותה. הכביש אסף אותה אליו ורק אמה הדומעת תנצור אותה בלבבה. אניה? מי זאת אניה? מתעמלת מאוקראינה המבקשת להתמודד באולימפיאדות או שמא רופאת שיניים עולה? אניה, לא זוכר, רגע, אניה? אה, איזה ילדה קטנה שנאספה בטרם עת, תעביר את השלט.

צילום: אילוסטרציה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.