רוזנצוייג אסף את רגליו, ליקט בזריזות את שאריות כבודו האבוד מהרצפה המבוססת בדמו, כחרס הנשבר הרגיש עצמו, יצא ממשרד המנהל, לא ידע לאן פניו מועדות, הלך לכיוון הדלת, מתעלם מקריאתה של סוניה למלא פרטי פרישה מרצון. איזה רצון מלמל לעצמו, הדמעות חנקו את גרונו, הבושה צרבה את בשרו, ההשפלה והכאב חברו יחדיו וקבעו להם משכן על ליבו, רוזנצוייג לא חזר  באותו היום לעבודה, הוא הסתובב ברחובות עירו, 30 שנה לא ידע איך נראית העיר בשעות אלה, 30 שנה לא הכיר חיים שכאלה, והוא הולך והולך והולך , לאן שנשאו אותו רגליו, קצב נשימותיו מואץ וראשו סחרחר עליו, אך לא איש כרוזנצוייג יעזור, הגיע כבר לקצה העיר, עצר, שפתיו סדוקות מצמא, אנה יפנה, אנה ילך. ובראשו מערבולת, סחרחורת, פטישים הולמים בזה אחר זה. מה יספר לאשתו? איך יבשר לילדיו? איך יתעורר מחר בבוקר בדיוק באותה שעה שהתעורר במשך 30 שנה ולא יהיה לא בשביל מה, ממה יתפרנס, 30 שנה המשכורת נכנסה באותו היום ובאותה השעה לחשבונו בבנק, הביטחון הכלכלי התערער, במוחו העביר סרטים וסרטי אימה,אחד קשה ממשנהו, ”אדוני תסתכל לאן אתה הולך” קטעה אשה בגיל העמידה את מחשבתו של רוזנצוייג, רכב עצר מולו בחריקת בלמים, ”טמבל” צעק נהג עצבני ורוזנצוייג מיהר לחצות את הכביש שלא במעבר חצייה, התיישב בתחנת אוטובוס עמוסת גרפיטי.

רוזנצוייג הציץ בשעונו, חצי שעה בלבד עברה מאז שיצא ממקום עבודתו, יש לו עוד שש שעות עד שיחזור לביתו, לא הוא לא יספר שפיטרו אותו, בשום פנים ואופן, זו הייתה ההחלטה הראשונה שקיבל, הוא ידע שבבית תהיה לו תמיכה, שיחבקו אותו, אך לא יכול היה לחוש את המבט, לא יכול היה להכיל את הכאב של רעייתו, של הילדים, הוא, הסלע היצוק כבזלת חש כסלע גיר, מתפורר, חש נטוש ובלי כוחות, ממש כמו חוף.

רוזנצוייג הביט בשעונו, חלפה כבר שעה מאז שיצא מהשער, זיעה דבוקה  התנחלה על פרקי ידיו העדינות, הצמא הטריד אותו. רוזנצוייג קם מהספסל בתחנת האוטובוס, אחד עשר אוטובוסים שעברו בתחנה ספר, יישר את מכנסיו, הידק החגורה ופסע לעבר קיוסק סמוך, רוצה לקנות בקבוק מים קטן להוות צימאונו, יום ארוך ממתין לו, הצעיר הקופצני שנראה כאילו כל העולם מונח לרגליו הוציא מהמקרר בקבוק מים צוננים, ”חמישה שקלים” אמר, רוזנצוייג חיפש את ארנקו לשלם עבור המים ונבוך עד מאוד, הרי בשלושים שנות עבודתו מעולם לא לקח עימו את הארנק לעבודה, ההסעה הייתה אוספת אותו בשש בבוקר, צהריים אכל בחדר האוכל ובשלוש וחצי שוב החזירה אותו ההסעה לביתו. ”מצטער” גמגם ולחייו סמוקות, ”הארנק בבית”, ”תביא, תביא את הבקבוק, כולכם אותו הדבר, תמצא לפחות תירוץ אחר” אמר בזעם הצעיר, נטל את הבקבוק וסינן קללה עסיסית לעברו של רוזנצוייג שיצא שפוף יותר מאיך שנכנס.

רוזנצוייג רצה להיעלם, לא רצה לפגוש בבני אדם, חיפש שקט, קצת שקט, הסערה הפנימית הכתה בו ללא רחם, הצמא גרם להזעת יתר, הוא פתח את הכפתור העליון של חולצתו המגוהצת, חולצת המזל שלבש בבוקר כשעוד היה בטוח שהמנהל יבשר לו על בונוס ובחירתו כעובד מצטיין. רוזנצוייג כתת רגליו לעבר בית העלמין בקצה השני של העיר, הוא הניח על ראשו את ידיו להגן מפני השמש הלוהטת, המכה ללא רחם, כבר שעתיים שהוא משוטט ללא מטרה, ללא כיוון, נושא על כתפיו הצרות דאגות, פחדים, תסכול, כאב והשפלה. סוחב בדרך לבית העלמין את כבודו המובס, גורר אותו בשארית כוחותיו, מרחוק נראה בית ההספדים, עוד מעט, עוד קצת, רוזנצוייג הגיע בשארית כוחותיו, הכניס ראשו מתחת לברז, אותו ברז בו מלווי המתים נוטלים ידיהם בצאתם מבית העלמין, המים הקרים זלגו על עורפו, נכנסו לאוזניו, טפטפו אל תוככי חולצתו, הוא לגם מלא פיו, כמו ילד שמצא משחק שחשק בו זמן רב, החל פתע צוחק צחוק חזק, צחוק משחרר, משפריץ מים על עצמו, על גופו, ארבע שעות כבר חלפו, עוד שעתיים יחזור לביתו, הוא לא יספר להם דבר, כמו המתים מתחת למצבות, ישתוק. ינצור את סודו הכואב.

קשישה עם מטפחת ראש ונרות נשמה בידיה צעדה לעברו, רוזנצוייג השתטח על הקבר שעמד לידו, לא ידוע מי היא, שם עצמו כנושא תפילה, הקשישה חלפה ואמרה בשקט: ”מהשמיים תנוחם”, והוא התפלל למעט נחמה.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.