• 48
    Shares

 

דרוש גלגל הצלה מהורים חולים

אלו לא רשויות הרווחה שאשמים בטרגדיות בשבועות האחרונים, אלו לא פקידות הסעד, אלו לא העובדות הסוציאליות, ובמידה מסוימת אלו אפילו לא השכנים והשכנות, גם לא הסבתא והסבא וגם לא הבעל של המטביעה המעורערת, אלו הם האנשים שלא הבינו שלגדל ילד זה לאהוב, לחבק, לתת, להציב גבולות, לחיות איתו יום יום, שעה שעה, רגע רגע. הזעם הגדול ללא ספק הוא כמה הורים חולים כאלה יש בסביבותינו וכמה מהם מתעוררים אל מול הגל החדש ועד כמה צוותי האיתור של הרווחה יכולים למנוע את הרצח הבא, את התאונה הבאה, מי יהיה גלגל ההצלה של הילדים? יש דברים שהם מעל להיגיון הטבעי, אנושי, דברים שלא נתפסים, ילדים קטנים חסרי ישע, ילדים עם עתיד, עם תקווה, עם מחר, שהפכו למודעות ופרצופיהם נמרחים מכל זווית מעל גבי העיתונים, פנים קטנות, יפות, מלאכיות, ומולם פני הרוע, מפלצות מהלכות על שתיים, לא מעשה שטן פגע בהם אלא הם, הם עצמם, רוצחים, מתעללים, הורגים, זורקים, מטביעים ומכניסים למזוודות את מה שהם היו מוכנים למות למענו. להטביע את עצמם כדי להעניק להם חיים והם, פני הרוע, תופסים גלים, גלי תקשורת, יום, יומיים, שבוע, עד לאירוע הבא. במקרה הרע יש גופה במקרה הרע יותר אפילו קבר לבכות עליו, מצבה להזיל עליה דמעות, אבן להניח עליה פרח קטן, אין בנמצא. היו מי שמיהרו להאשים את גורמי הרווחה, אלה העובדות הסוציאליות, לכל אחת יש 400 תיקים בממוצע, הכוונה למשפחות מפורקות, הרוסות, מנופצות, לטפל בכל חודש. תחשבו 400 משפחות וכל אחת עולם ומלואו, כל אחת אימפריה של בעיות, רפובליקה של נצרכים מסכנים, ולך תצפה מעובדת סוציאלית שתבוא, מוכשרת מכל סופר מטפלת שתצליח לטפל בכמות עצומה כזו של תיקים, ופקידות הסעד הקורסות מעומס עבודה, הכורעות מהזוועות המתגלגלות לפתחן. גורמי הרווחה הם לא האשמים בסיפורי הזוועה האחרונים, הם מלאכים אבל לא אלוקים, איך אפשר לצפות מהן לאתר, למנוע, לדווח, לפעול כשבה בעת יש להן מאות תיקים לטפל בהם. ביקור של עו”סית במשך שמונה שעות עבודה ביום, 40 שעות בשבוע, 160 שעות בחודש מאפשר להן לטפל ”ברצינות” ב-21 מהמשפחות. נקודה. המוות הנוראי של הילדים, מוות אגב הוא תמיד נוראי, אלא שהפעם יש לו פרצופים והם קטנים, יפים, מלאכים, פרצופים שמדירים שינה מעיניך ורודפים אותך עד לפרצוף הבא. לא נגרם על ידי השכנים, הוא נגרם על ידי ההורים, זוועות האדם האלה. מדינת ישראל אם חפצה חיים היא, אחרי שקצצה בקצבאות הזקנה, השליכה אותם לשולי האומללות, פינת המסכנות ברחוב העליבות של החברה, חייבת להתגייס לטפל בילדים ובנוער במצוקה, באלה שיודעים כבר כי הם בסכנה ממשית, מוחשית, בהם חייבים לטפל, אותם חייבים להציל, איך? כוח אדם איכותי של מערך העבודה הסוציאלי שיחומש הוא המפתח לאפשרות הנוראה שלא תראה לנו עוד רוז, שלא יהיו לנו עוד ילדים על מודעות אבל, שיהיו לנו ילדים מאושרים, ילדים חיים.

להציל אותם רגע לפני

אלפי ילדים בסכנה שבו מהחופשה מבתיהם ההרוסים, המפורקים, אלפי ילדים חזרו ועוגן יחיד של חייהם, לפנימיות, משפחות אומנה, משפחות מארחות, חלקם מצולקים מאוד, אלו שהיו יכולים חלילה לשלם בחייהם ולא לחזור נשארו במעגן ההצלה שלהם, בפנימיות אין כמו חופש, גם הקצר, לאמוד נזקים, נזקים נפשיים ממש, בקרב מי שיצאו לשבוע, שבועיים ואף שלשה שבועות לבתיהם. ברשויות הרווחה המקומיות השתדלו מן הסתם להיות בקשר עם משפחות אלה, אבל קשר לא תמיד מציל חיים, קשר מחייב לטפל, לעטוף, להעניק 24 שעות ביממה, לא 23, אפילו לא 23.5, 24 שעות כי מי ערב לנו שברגע היחיד שנסב את הראש, המזוודה כבר לא תהיה בדרך לכנרת?

1 תְגוּבָה

  1. קוקו

    המשך הקו הקלוקל של רבקה מכאלי שרוצה להוציא את הילדים מבית הוריהם ושהמדינה תחנך אותם.
    99% מההורים אוהבים את ילדיהם ומנסים לחנכם בכל יכולתם.
    ישנם אלפי ילדים שבסיכון ובבעיה וצריך לטפל אבל כתבה שמשחירה את כולם היא מאוד בעייתית.

    הגב

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.