• 48
    Shares

אלו ימים קשים, ימים בהם אבות קוברים בנים, אמהות מבכות תינוקן, אחים דוממים מביטים בחורבן בהתהוותו, בהתרסקותו. אלו ימים קשים, בהם הטרור חוזר לרחובותינו, לא מספריים, לא סכין, לא אבן, אש חיה. אלו ימים קשים בהם נדמה כי התעוזה עלתה קומה, השנאה עוד רגע מורידה ראשים במצ’טות,כמו החולים ההם עם הרעלות על הפנים והראש בידיים, לא שלהם, של אויביהם.
כשהטרור מרים ראש, צריך לערוף את ראשו, במלחמה כמו במלחמה, בטרור כמו בטרור גם אם יאמרו: ”היהודים השתגעו”, מוטב להשתגע בעיני אחרים מלקבור מתים, לשבת ‘שבעה’ ולהתרסק אל ועל החיים.
ואחרי שאמרנו את כל זה, הריני להצהיר, אינני מוכן שילדיי, נכדיי, ניניי וכל הדורות הבאים יחיו לנצח על החרב. אינני מוכן לדם, אש, תמרות עשן כדבר שבשגרה, נדמה כי זו העת להסדרה, מכאן ומשם, הסדרה שתאפשר לשני הצדדים לחיות בכבוד. הסדרה שתנצור את הנשק, שתיתן תקווה לאומללות שני הצדדים, ששדות הקטל והדם יהפכו כמאמר המשורר עם הדרגות לשדות כלניות פורחים. זו נשמעת משאלת לב, אוטופיה, אילוזיה, אך היא אפשרית, במיוחד בעת הזאת כשהעולם הנאור מביט בעין כלה על מדינת ישראל המותקפת, המטווחת, וידידה הגדול הוא דונאלד טראמפ והצוות הפרו ישראלי. זה הזמן לניסיון אמיתי לפתרון מחלוקת הדמים הבלתי נגמרת, זה הזמן לדבר הפסקת אש, שלום קפוא, נצירת נשקים. זה הזמן של המרכז לבדל עצמו מהקצוות, מפה ומשם, זה הזמן לקפד את הטרור, לרוצץ אותו מחד ומאידך לבחון אלטרנטיבות למערבולת האש וים המוות. זה הזמן.

הגיע הזמן או שמא נדונו לחיות על החרב לעד. צילום: ויקיפדיה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.