• 48
    Shares

לא פעם כשאני שומע את קול קבלת ההודעה לעיתונות הנכתבת על ידי מיטב יחצ”ני ארצנו, ונוחתת אצלי בתיבת הדואר במחשב, אני שוקל אם להמשיך לנקישה הבאה, וסמן המקלדת כבר עומד על צורת הפח, אך אז, אני נזכר שזהו אות הפתיחה לפסטיבל הלאומי השבעים ומשהו, המכריז על מדינת רעב, אזרחים שקופים, ביטחון תזונתי ועוד מילים שחדרו בגילה ודיצה לשיח הישראלי ומצאו מקום של כבוד.
אז זהו שלא, תרשו לי לא להתלהב מנתוני הרעב שמציגות עמותות שונות אשר לכל אחת מהן קריטריונים ופורמטים שונים, מהו הרעב, האם בבית בו סדרי העדיפות שונים כמו רכב יוקרה לאב ואי תשלום לבית הספר מעיד על רעב או על חשיבה מעוותת ?
כשמדברים על מיליון ילדים רעבים, חצי מיליון משפחות מחטטות בפחי אשפה, אני תוהה האומנם ? השאלה הראשונה הנשאלת היא מדוע ולמי יש אינטרס לפרסם נתוני זעם שכאלה. פסטיבל הרעב השנתי נדחק לשולי השוליים בשל המצב הביטחוני המדאיג, יום הטרור והזעם תפס את הכותרות הראשיות.
יאמר ומייד, ישנם בני אדם רעבים בישראל, מספרם יותר מידי גם אם הוא חמישית מנתוני הפחד שבעלי אינטרסים אצים לפרסם דרך משרדי היח”צנות היקרים שלהם. באוכלוסיה זו חובה לטפל, אחריות הממשלה, לא העמותות להעניק להם את המגיע בדין. כששר הרווחה ושר האוצר ישבו יחדיו, יכולים הם לפתור זאת במהירות, בלי הפגנות, בלי מחאות, בלי טררם ציבורי אינטרנטי. רק אם הם רוצים, אבל כנראה שבעת הזו כולם יוצאים נשכרים מפסטיבל הרעב. חיים כץ ומשה כחלון עסוקים, זה בחקירות וזה בבחירות. שקט בבקשה.

משוטטים במזבלה בואכה הכפר מוקביילה בגלבוע. צילום: נב”ס

1 תְגוּבָה

  1. אני

    יש ממשלה שצריכה לטפל בזה, במקום להעלות מחירים ומשכורות בכירים

    הגב

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.