איזה יופי, הפגנו, יצאנו מהעבודה, מהמשרדים, עשינו ”חינה” חדשה על כף היד ‘מצב חירום’, כעסנו, צעקנו, בכינו, כאבנו, זכינו להזדהות מדהימה, כולם בעדנו, כולם איתנו, כולם מזדהים, כולם חומלים , מראש הממשלה ועד פועל מפעל קטן בפריפריה, כיכר רבין לא ראתה כל כך הרבה נשים בהפגנה אחת, בעצרת אחת, אז כן כמעט 12 שעות של כותרות בעיתונים, של מגפונים, של יאללה כולנו נשים. עכשיו מה? המשטרה נאבקת בראשי ארגון הפשע, הנשים יכולות להמשיך, הממשלה מעבירה תקציבים ל… אה, מקלטי נשים מוכות ? עובדות סוציאליות ? פקידות סעד ? לשכות רווחה קורסות ? נקים ועדה. מהגר הורג מהגרת, עמוד 12 בעיתון למטה, ארבע שורות בלי שם, בלי תמונה. אח רוצח את אחותו כי מישהו קרץ לה בעינו לעין כל, באש תישרף, ארגוני הנשים ימשיכו לספור את המתות, במשטרה ימשיכו לפתוח בחקירות, בבתי המשפט יקלו ויתחשבו, יתנו הזדמנות, פקידות הסעד ימשיכו להיות מתוסכלות וממשלת ישראל תבטיח להקים עוד ועדות, העיתונים יערכו כותרותיהם אחרי חצי שעה לנושא בוער אחר, בחדשות ידברו על נערה שנרצחה, אח שרצח את אחותו, אב ששחט את אשתו, ומחר אף אחד לא יזכור אותן.
מצב חירום, כתבו 30 אלף נשים על כף ידיהן ולמחרת שטפו ידיהן בסבון מסיר כתמים, אבל מי לעזאזל יטפל בכתם הזה שלא יורד, 365 ימים בשנה, יום יום, שעה שעה, בלי צעדה, בלי כיכר רבין, בלי מצלמות. במלחמה נאבקים כמו במלחמה, לא עם קפצונים וזיקוקי פרסום. ואגב, האם המאבק הזה נגד הממשלה הינו נטול אג’נדות פוליטיות מובהקות או שמא זו מצוקת הנשים .

מוחות נגד רצח נשים, מתוך כאב, מתוך אמונה ועכשיו מה ? צילום: אלבום פרטי

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.