ב’לקראת שבת’ שעברה העליתי אפשרות מפתיעה ל’היעלמות’ של בנימין מפרשת ‘וישב’: הוא פשוט עוד לא נולד! אלא שרעיון מעניין יכול להיות נכון כל עוד הוא מסתדר עם הפסוקים ואילו כאן זה נראה סותר את מהלך העניינים בתורה. פרשת ‘וישלח’ בה מסופר על לידת בנימין קדמה לפרשת ‘וישב’. האמרה ‘אין מוקדם ומאוחר בתורה’ מוכרת לנו מהמדרש והגמרא, אלא שהרוב נוטים לפרש אותה בצורה קלה מדי. אין כוונתה שהתורה היא ‘בלגן’, סיפור על אברהם לא יופיע לפתע בספר שמות. אבל היא כן אומרת שהסדר המדויק לפי זמנים אינו מחייב, התורה אינה ספר היסטוריה. במילים אחרות: לרוב יובאו הדברים בזמנם אלא אם יש סיבה חשובה לשנות. מה הסיבה כאן? התורה מעדיפה לפעמים ‘לסגור’ סיפור אחד לפני שהיא מתחילה באחר. בפרשת ‘וישלח’ רצתה התורה לסיים את ‘סיפור יעקב’ לפני שהיא מתחילה ב’סיפור יוסף’. לכן היא מביאה שם את סיפור לידת בנימין למרות שבפועל הוא קורה רק בזמנה של פרשת ‘מקץ’. עדיין נשאר הקושי שלכאורה הלידה היתה בסמיכות ממש ליציאה מחרן וכדברי יעקב ליוסף: ‘ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל’ (מ”ח ז’). אלא שלדעתי הביטוי ‘בבואי מפדן’ אין כוונתו לשעת אותה בריחה מחרן בלבד אלא לכל האירועים מאז והלאה. מאיפה אני למד את זה? מסיפור דינה. מעשה זה קורה בשכם שבכנען אך מסופר לפני לידת בנימין. עתה אראה את מהלך הזמנים לפי הבנתי בהקבלה לאירועים בחייו של יוסף. 1. בן 17 – אביו תופר עבורו כתונת הפסים כי הוא בן הזקונים באותה שעה. 2. בהיותו במצרים וללא ידיעתו נולד בנימין ובה בעת רחל אמו מתה. 3. בן 30 – מתייצב בפני פרעה ופותר את חלומותיו. 4. בן 39 – פוגש לראשונה את אחיו בנימין שהוא רק נער. יוסף אינו מכיר אותו, לכן בניגוד לשאר האחים עליהם נכתב: ‘וירא יוסף את אחיו ויכירם’ (מ”ב ז’) על בנימין הוא שואל אותם שאלה כנה ומרגשת: ‘הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם אלי?’ (מ”ג כ”ט). גם כששאל אותם במפגש הראשון: ‘היש לכם אח’? (מ”ג ז’) זו היתה שאלה כנה ולא ב’כאילו’, הוא נזכר בדבר הטפל לכאורה בחלומו: 11 כוכבים בעוד שהיו אז רק עשרה. כעת רצה לוודא שחלומו מתגשם. נותר רק לבאר את דברי יעקב/ישראל ליוסף: ‘ואני בבואי מפדן…’ תהיתי בפרשת ‘מקץ’ מדוע לפני מותו מבקש ישראל לגלות לבנו משהו שהוא יודע מזמן? מה עוד שהיו יחד 17 שנה במצרים אז למה רק כעת? לא ברור מהכתוב מה גרם למיתתה של רחל: האם היתה מבוגרת מדי ללדת? אולי טרחת הדרך גרמה? שמא שניהם יחד? מה שחשובה לדעתי היא לא הסיבה האמיתית אלא הרגשתו של יעקב – אשמה! אשמה שלא שמר מספיק על חייה של אשתו האהובה. לכן הוא מערב את עצמו בסיפור: ‘ואני בבואי מפדן’ ומסיים: ‘מתה עלי רחל’ – מתה בגללי! כל חייו שמר בליבו אותה אשמה ולא סיפר עליה לאיש. רק כעת, רגע לפי מותו הוא מרגיש חובה לשתף אותה עם יוסף ובעקיפין לבקש ממנו סליחה על שלא שמר על אמו. האם יוסף סלח לו? אם לאחים הוא סלח, לאביו על אחת כמה וכמה. שבת שלום.

עודד קורן הוא סופר ילדים/נוער בהוצאת סטימצקי.
בוגר ישיבת ההסדר במעלה אדומים.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.