• 48
    Shares

השמירה על העברית היא צו השעה.
התרבות העברית שעיצבה את זהותנו כאן במשך שנות דור, מאז שנות המדינה שבדרך וגם במשך העשורים הראשונים למדינה, תרבות זו נלחמת על חייה. כל אחד מאיתנו יכול לפטור מלים אלה בניד כתף ולעשות לביתו. אך אנו הסופרים העברים יוצרים בשפתנו הלאומית. אנו קמנו מתוך שליחות לכתוב צו קריאה לכולם: עלינו להתגייס ולשמור לה אמונים, עלינו להתגייס ולשמור עליה.
התרבות העברית הייתה המעטפת החמה שחיברה את כולנו לגוף אחד, החל משנות היישוב , עוד טרם מדינה. העברית יצרה את המכנה המשותף בינינו, למרות שבאנו מגלויות שונות וממקומות שונים. היא הקרינה על כולנו את תחושת היחד, את הלכידות שנוצרה בינינו באופן טבעי, כביכול בלי אומר ומלים. אך היה אומר והיו מלים: אלה היו המלים העבריות של הספרות העברית שנוצרה כאן ושירי הזמר שליכדו את כולנו לחברה אחת עם חזון אחד. בזכות הנכס הזה החזקנו מעמד כיחידה עם גאוות יחידה.
בדורנו חוללנו את הנס של קיבוץ הגלויות, והעולים שהגיעו לכאן מגלויות שונות התחברו זה לזה בכוחה של העברית:
לחם עברי / בלפור חקק
סַבָּא מוֹרָד זָרַע יַלְדוּתוֹ
שֶׁל אָבִי פְּסוּקֵי תַּנָּ”ךְ
וְאָבִי שֶׁעָלָה בַּמַּחְתֶּרֶת לָאָרֶץ
קָצַר מִלָּה מִלָּה וְנֶאֱנַח.

שַׂק הַחִטִּים שֶׁנָּתַן לוֹ אָבִיו
צֵידָה לַדֶּרֶךְ
נָשָׂא אָבִי עֲלֵי שֶׁכֶם,
בִּירוּשָׁלַיִם טָחַן אֶת הַקֶּמַח
וְאִמִּי אָפְתָה
לָנוּ לֶחֶם.

שֻׁלְחָן עִבְרִי עָרְכָה אִמָּא
וְאַבָּא בֵּרֵךְ הַמּוֹצִיא בִּצְלִילוּת
אָנוּ הַיְּלָדִים אָכַלְנוּ לַשּׂוֹבַע
וְיָצָאנוּ מִן הַגָּלוּת.
כולנו יודעים שחלק חשוב בחוויה המלכדת של כולנו היו הסיפורים והשירים שנוצרו בשנות היישוב ובשנות המדינה וכמובן שירי הזמר שהושרו והקנו לנו חוויה מעצבת שיצרה עבורנו את סמלי הזהות שלנו, את סמלי השייכות. אל ניתן לסמלים אלה לגווע.
המדינה שלנו קמה ב-1948 כמדינה עברית, בזכות פעילותם של אנשים ומוסדות שלא ויתרו על החלום של תחיית השפה העברית כשפה לאומית, כשפת דיבור ויצירה. בשנות היישוב הונחו היסודות של זהותנו כאן, וכשהוכרזה המדינה ב-1948 היא קמה מן האפר כעוף החול. הקמנו כאן מחדש ארץ חדשה- ישנה (“אלט נוי לנד”), שיושביה דיברו בשפה ישנה-חדשה. באמצעות התרבות העברית שנוצרה ושירי הזמר העבריים שהתנגנו כאן גיבשנו כאן ערכים משותפים של רעות, שותפות גורל, חיים של צניעות ושל ערבות הדדית. כך נוצרה גאוות היחידה שלנו בכל שנות ילדותנו.
המדינה הקטנה שלנו הייתה עם השנים למדינה חזקה במזרח התיכון, מדינה שהשיגה הישגים רבים בכל תחומי העשייה. וחשוב שנזכור: ההישג החשוב ביותר הוא יצירת תרבות עברית חדשה ובכללם שירי ארץ ישראל.
מעטים נתנו סיכוי למדינה הקטנה שקמה בשנת 1948, ומיד עם לידתה הותקפה על ידי צבאות ערב. הבריטים הקימו מחנות בכרתים למקרה שהמדינה תובס וצריך יהיה לקלוט את הניצולים והשרידים. המדינה שרדה וניצחה כנגד כל הסיכויים, והיא הפכה בהישגיה לאחד מפלאי ההיסטוריה האנושית בימינו וגם בדורות הבאים. עברנו כאן בראשית הדרך שנות צנע קשות, עברנו מלחמות חוזרות ונשנות והצלחנו לשרוד בזכות האמונה בצדקתנו ודבקותנו בזהותנו העברית, זהות חדשה- ישנה.
היום יש תחושה לא פעם שהגענו עד משבר. יש לא פעם קולות נהי ויש מקוננים החוזים שחורות. מול מגמות פוסט ציוניות אלה, פוסט עבריות אלה, יש גרעין קשיח של אנשי רוח ואנשי חזון שיודעים שאסור לוותר.
אחד ממייסדי אגודת הסופרים העברים המשורר שאול טשרניחובסקי כתב בכליל הסונטות שלו “על הדם”: “כוהני היופי ומכחול האמנים/ הרודים בשירה ומסתרי חינה/ הם הם יגאלו העולם בשיר ומנגינה”.
כולנו מחויבים לשמירה על מה שנוצר: על היצירה העברית שבנתה את זהותנו כאן ועשתה אותנו למה שאנחנו היום. ללא התרבות העברית אנו ריקים, ככתוב בתפילת הימים הנוראים: “ראה עמידתנו דלים וריקים”.
התרבות העברית היא התשובה שלנו לכפר הגלובאלי המאיים על זהותנו הייחודית.
אנו חיים בעידן שבו התרבות העברית נמצאת בנסיגה. פרומיל מהתקציב הלאומי מושקע בתרבות. מנגד, יש התחזקות הכפר הגלובאלי בזהותנו.הנוער מחובר היום לאינטרנט, לשפה האנגלית, לתרבות הגלובאלית. הסקרים מלמדים שלחלק גדול מן הנוער אין מחויבות לתרבותו שלו. זה אינו פרט שולי, עבורנו התרבות היא המולדת, וזו שאלה של קיום.
ככל שפה, גם העברית מתפתחת ויש בה בצד העברית התקנית העכשווית גם העברית היהודית של התרבות היהודית לדורותיה. ובשפת היומיום נרקמת שפת הדיבור ברחוב וגם לה חן משלה וצירופים שיש בהם קסם.
עברית יקרה שלי / בלפור חקק
רַק בִּירוּשָׁלַיִם הָעַתִּיקָה
הַשַּׁחַר עוֹלֶה קִמְעָא קִמְעָא
צוֹפֵן הַפְתָּעוֹת.
אִישׁ “בֵּית אֵל” אוֹמֵר שָׁם צְלִיל מְבֹרָךְ:
יְהֵא רַעֲוָא קַמָּךְ
וְכוֹתֵב שֵׁם מְפֹרָשׁ לְפָנָיו כְּאוֹת.

בְּחוֹף יָפוֹ בַּיָּם
שָׁכַח הַמִּתְבּוֹנֵן בָּשֶּׁמֶשׁ
אֶת הַנָּבִיא מִשָּׁם וְאָמַר הַמִּסְתַּכֵּל:
מַמָּש בָּא לִי שֶׁמֶשׁ וְחַם
וְלִפְעָמִים לָחַשׁ: בָּא לִי לְהִתְפַּלֵּל.

בִּצְפַת אָמַר חָסִיד בְּטַלִּית מְקֻפָּל:
לְאַמְטוּיֵי לָנָא מִטּוּב נְהוֹרָךְ
וְזֶה נִשְׁמַע כְּמוֹ שִׁיר.
וְיֶלֶד בַּר מִצְוָה לָחַשׁ בְּקֶבֶר הַמְּקֻבָּל:
לְעוֹלָם בְּעִקְבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ
סוֹף הַדֶּרֶךְ כְּשֶׁהַזֹּהַר מֵאִיר.

וּבְאוֹתָה שְׁעַת הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל חֹל
בְּתֵל אָבִיב בְּגַג גַּן הָעִיר
שָׁתוּ צְעִירוֹת וּצְעִירִים אֶת הַשִּׁיר
שָׁתוּ אַיְיס קָפֶה
וְאָמְרוּ בְּקוֹל:
חֲבָל עַל הַזְּמָן
אֵיזֶה בֹּקֶר יָפֶה.
כל אחד מאיתנו במוצב שלו חייב לעשות את כל מה שהוא יכול לעשות להצלת תרבותנו, שפתנו, ובפועל: להיות מחויב להמשך הקיום שלנו כאן, וממילא של ילדינו ונכדינו והדורות הבאים. אנו בעידן של משבר. וזו שעת מבחן לכולנו.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.