העברית קמה לחיים חדשים. קמנו כעם לשוב אל ארץ אבותינו, והעברית שלנו מבּיטה בנו בהשתָּאות: כה חכתה לנו, כה ייחלה ששוב נרצה אותה. עיניה מדברות, היא רוצה שנמצא בה אבן שואֶבֶת, חוט מחבֵּר, דרך להשתייך לתרבות שלנו מימי קדם.
העברית שלנו חיה ובועטת, אבל כולנו יודעים, אין היא שוכחת את אבותיה, את מקורותיה: אברהם נקרא “עברי”. המדרש מבין במלה “עברי” משמעות של ייחוד: “רבי יהודה היה אומר: כל העולם כולו מֵעבר אחד, ואברהם מֵעבר אחד” (בראשית רבה מ”ב).
ועם זאת יש מפגשים, והעברית נפגשת עם כיווני החיים כולם. גלגולי המלים בעברית מלמדים אותנו, כי השפה העברית אכן מתכּתֶבֶת עם כל התחומים, נוגעת באמנות, בספרות, בכל דבר. האֳמנות – מֵעבר להיותה דרך ביטוי חווייתית היא צורה של העברת רעיונות ומושגים, הנחלה לַדורות הבאים בשפה אוניברסאלית מסוימת. הפירוש תלוי מאוד בנקודת המבט וּבהֶקשר של הצופים. מנקודת התצפית הפנימית של כל אחד ואחת. העברית כשפה אנושית ידעה לספוג השפעות ולהנחיל ממהוּתה לשפות אחרות. ניתן לראות, כיצד השפה העברית מַשיקה לאמנות, מַשיקה לתחומי החיים, לדרכי ההבּעה בכל תחום.

כאשר חוזי מזג האוויר בימי קדם חששו מן הצפוֹן, חשנו זאת בדבריהם: ‘כּי מצפון תיפתח הרעה’. הבינונו די מהר, שמשהו מבשֵׂר רע היה צפוּן ברוח מצפוֹן. צפוֹן נתפסה כלשון כּיסוי, וכך גם שמאל. שמל – במקורות – לשון עיטוף, וכך נוצרה המלה שִׂמלה. היא עוטפת את הגוף, והסמל עוטף את הנמשל שלו. אַל נשכח, היכן נמצא הלב: השׂמאל מכסה על לבֵּנו, זה הצד המכוסה בעולם.

העברית מגלה לנו הכול: המזרח במפות נחשב כיסוד ההכוונה הנכונה. מכאן נוצרה המלה ‘אוריינטציה’. מזרח הוא מְקום עלוֹת השמש. באותם ימים – כיוונוּ את המפות במבט מן המזרח, כך שהכּול בא ממזרח: ה’אוריינט’ היה נופל בהן מלמעלה. לימים החליטו, שהצפון הוא הקובע, אולי בגלל כוכב הצפון, והצפון עלה למעלה. אך הביטוי נשאר, אוריינטציה נשארה מה שהייתה תמיד. פעם היו אומרים “איבד אוריינטציה” והיום אומרים: ‘איבד את הצפון’…

הלשון ידעה גם להתחבּר לַגיאוגרפיה של הלב. קחו, לדוגמה את המלה ‘מולֶדֶת’ ואת המלה ‘מכוֹרה’. מולדת אכן קשורה להולָדָה וללֵידה, אך אַל נשכח, שמדובר במושג רוּחני. יהודים לאורֶך דורות ראו בארץ ישראל את מולדתם, כי שָׁם נולדה האומה כולה. ומהי מכוֹרה? מולדת היא הכּור שמתוכו נכְרֵינו, מכאן התמכּרנו למכוֹרה.
אם יש את נפשנו לדעת, נציץ בכתבי יד של יוצרים במאה האחרונה, ונלמד את סיפור הלשון העברית. נביט לרגע בכתב יד של רחל המשוררת, ונגלה חיש מהרה את הקשר בין השיר הזה – ‘גן נעול’ – לַמקורות, למוצא המלה, לקשר לשירו של ח”נ ביאליק, שכולנו מפזמים.
בשירו של ביאליק, השורה הפותחת “יֵשׁ לִי גָן וּבְאֵר יֵשׁ-לִי”. בשיר אחר שלו כתב: אִמְרִי לוֹ: הַגָּן פּוֹרֵחַ,/ נָעוּל הוּא וְאֵין פּוֹתֵחַ”. וזו רק ההתחלה. העברית קָדמה לכול. זִכרו מה אמר ש”י עגנון בקבלו פרס נובל:
“לפני אלפיים שנה הרס טיטוס את מקדשנו והפיצנו בין האומות. משום כך נולדתי בבוצ’אץ, אלא שכל ימי ראיתי עצמי, כמי שנולד בירושלים”.

השפה קשורה לנקודת החיבור הפנימית של האמנות, לרגש. הצרפתים כינו את מולדתם ‘פאטרי’ מלשון אב, והגרמנים כינו את מולדתם בשם מוּטֶרלַנד, מלשון אמָּא, אשָּׁה. העבריים קראו לה מולדת, מתוך תחושה שממֶנה הם נולדים בגופם וברוחם. ממש אמָּא אדמה. אמא רוחנית.
היא הטבע שלנו. ואגב כך – רְאו נא איך החודשים שלנו מתכתבים עם הטבע:
ניסן הוא ניצָן, וירח זִיו הוא אִייר לפי המקרא, ומתקבל על הדעת, שסיוון הוא זיוון.
העברית מספרת סיפורים מרניני לב. זו לשון זהב, והיא נוגעת גם בכספים. הנה כשאנו אומרים ‘יָרד לטִמיון’ – לא רבים יודעים שהמלה ‘טמיון’ לקוחה מיוונית, ‘ירד לטמיון’ משמעו ירד לאוצר המלך – ומה שירד לשם, לא חזר מעולם. כמה מאתנו יודעים היום ש’טמיון’ קרוב ברוחו למטמון?
העברית הסגולית היא שפתו של עם סגולה. ‘סגולה’ על פי המקורות היא אוצר יקר, ובתלמוד למדנו על הפועל ‘לסַגֵל’ שמשמעו לעשות משהו לקניינך.

והנה דרך להבין ביטוי בעברית. עברית היא אמנות ההבעה, וראו כיצד זה מתגלגל בדרכּו של מכתב. נספר זאת בסיפור קולח:
” שלומי טוב”, כך כתב לַסופר מנדלי מוכר ספרים אֶחד מחבריו הטובים. אלא מה ? על המעטפה של הֶחָבר לא היה בּול, ומשום כך , חִייבו את מנדלי לשלם את הקנס, כמו שהיה נהוג באותם ימים.
לקח מנדלי אבן, עטף אותה יפה יפה, ושלח לחברו את האֶבן במעטפה …ללא בולים. כשקיבל חברו את המכתב נדרש לשלם – וגם לקרוא את מכתבו של מנדלי: “כששמעתי ששלומך טוב, נָגוֹלה אבן מלִבּי”.
כאשר שַבנו ארצה, ידענו שלא יהיה קל לשוב אל העברית. זה השיר שכתבתי על דרכם של אבותינו החלוצים להסתגל לעברית הקודש שהפכה ללשון חול, ללשון חיים.
מַעְבָּרָה, עִבְרִית, גְּוִילִים

הרצל חקק

הַכֹּל בֵּינְתַיִם, אֲנָשִׁים צְרוּבֵי שָׂפָה מוֹדִים
עַל נִשְׁמָתָם בְּעִבְרִית קְדוֹשָׁה.
מִי יָבִין שְׂפַת אִמָּם. וּבָאֹהֶל זַעֲקַת
יוֹלֶדֶת אֲנוּשָׁה.

שָׁם מִישֶׁהוּ כּוֹתֵב, מוֹחֵק. אֲבִי לוֹמֵד
עִבְרִית אֲמִתִּית שֶׁמְּדַבְּרִים. אָבִיו דּוֹבֵב
גְּוִילִים. חוֹלֵם. יֵשׁ לוֹ לְפָחוֹת
שַׁיָּכוּת
לַחַיִּים שֶׁבְּסִפְרוּת.

אֹהֶל קָרוּעַ רוֹטֵט בָּרוּחוֹת. לִפְעָמִים אֹהֶל הָיָה
כְּלֹא הָיָה. מַה מַשְׁמָעוּת צְעָקָה כְּשֶׁאַתָּה
בְּאֹהֶל שֶׁלֹּא נֶעֱקַר
עֲדַיִן. רוֹפֵא מְיַלֵּד אִשָּׁה נְשׁוּכַת נָחָשׁ. יַלְדָּהּ יִחְיֶה
בֵּינְתַיִם.

וּמִישֶׁהוּ מְלַמֵּד אֶת בָּנָיו שָׂפָה חֲדָשָׁה.
מְשַׁנֵּן בַּמַּשְׂטֵמָה. חוֹזֵר הֲבָרוֹת עִבְרִיּוֹת שֶׁל פְּקִידִים
מִתְנַשְּׂאִים. לְלֹא רַחֲמִים. לְלֹא טְעָמִים. עִבְרִית
מְדֻקְלֶמֶת. עִבְרִית קָמָה לִתְחִיָּה לְלֹא נְשָׁמָה חַמָּה.

וַאֲנָשִׁים כְּבָר צְרוּבֵי מִלְחָמָה. יַשְׁאִירוּ סְדוּקִים בִּגְדֵיהֶם
וְחֹם נִשְׁמָתָם בְּבָתֵּיהֶם וְיֵלְכוּ אֶל הָעִבְרִית הַחֲדָשָׁה.
הִנֵּה סָבִי יוֹשֵׁב שָׁם מוֹכֵר בֵּיצִים. מְסַלְסֵל קוֹלוֹ בִּצְעָקָה
חַלָּשָׁה.
גְּוִיָּה מְלֵאָה גְּוִילִים וְאֵין לָהּ
שַׁיָּכוּת חֲדָשָׁה.

כן, יש לנו עברית של גווילים, ויש לנו עברית של חיים חדשים. לא קל לשוב לשפה העתיקה כשהיא בבֶגֶד אחר, שפה שובבה וקצת אחרת. חיה ובועטת בשמלה חדשה.

גם העברית של ימינו יודעת, שהיא נושאת תכשיטים מימי קדם, משמעויות מן העבר, וזו דרכנו – אנו מתכתבים ומתחדשים כל הזמן.
אצלנו המלים טעונות, העברית היא כל כולה אֳמנות, אמנות הנפש. מי שקורא תרגום למלים עבריות, מרגיש ש’זה לא זה’. רַחמים אינם mercy ותוּ לא , מלאָכים אינם angels ותפילה איננה pray – וכמובן, מולדת אינה homeland .
לכל מלה עברית יש מִטען כָּבד. ממעמקי הבאר של העברית יש לדְלות את הרֶחם והרַחמים, את גנָזיה של המולֶדת…הקשר הרוחני לָארץ שאתה ילד רוחני שלה, לפנות אל המלאכים והשליחות האצורה בכנפיהם, אל תִשְׁלח ידך לעברית אחרת.
יש עומק למילים, לתפילה. דרך מבּע זו קשורה קשרי דם עם השורש פלל. דין, משפט, בקָשה. והיה, אם ישאָלך המלאָך, קח אותו לאותם מחוזות…
זה היפי של שפתנו. כדי להבין אצלנו ביטוי אחד צריך להבין מאֲרג שלם. זו האמנות האמִתית. כן, זוהי העברית שלנו. מַשִּׁיקה ונושֶׁקת, ויש לה חֵן ויש לה ‘שיק’ – ואת המנגינה הזו אסור להפסיק.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.