רק בת 20, אם לשלשה, הלכה ברחוב חנה סנש ברמלה , כדורים פגעו בה וגזרו את דינה למוות. לנרצחת ה-26 יש שם, יש פנים, יש חיים שנגדעו מיריות שלא נגמרת. קוראים לה מוסואתי שאדיה. 26 נשים, פי ארבעה מכל פיגועי הטרור שאירעו רק בשנה האחרונה, 26 נרצחות מתוכן 14 נשים מהמגזר הערבי, הנשים כבר צעדו, הפגינו, בכף היד כתבו, נאמו, כולם הבטיחו למגר את התופעה והיא בעקשנות מסרבת להמגר. שאדיה מוסראתי תיכנס לסטטיסטיקה, נשים בלי שם, בלי תקווה, נשים המתחברות לחורבנן הפרטי, חורבן משפחתן, חורבן התקווה. שאדיה תרד לתהומות הנשייה, תיזרק לצידי הידיעות החשובות יותר וחדשות החשוב פחות, שאדיה מחזיקה בתודעה שעה, לאחר מכן נעלמת הרחק, הרחק ורק שלשת ילדיה ומשפחתה יישאו את כאבה עד תום ימיהם. ועכשיו? הנשים אמורות להפסיק לכתוב על כף היד ופשוט להפגין, למחות, באופן שיטתי, עקבי, יום יום, שעה שעה, הנשים חייבות להיות יצירתיות, להיות פנתרות כמו הנכים, לחסום, להציק, להמאיס ולהשאיר בתודעה את מאבקן. היו מי שהובילו מאבקים לא חד פעמיים, לא אסתטיים ועדינים, הנשים חייבות, ללא הפטרונות של הגברים, שלא ישתתפו במאבקן, הנשים בישראל דתיות וחילוניות, עולות וותיקות, יהודיות וערביות, קומו, זה הזמן שלכן, עצרו את הנרצחת ה-27 עכשיו, זה הזמן, אין זמן אחר, זמן שאול, זמן נחמה, זמן מלחמה, זמן לשינוי.

שאדיה, המסגרת אותה מסגרת, הסיקור אותו סיקור, השכחה אותה שכחה. צילום: אלבום פרטי

הפוסט שפרסמה שאדיה יום טרם רציחתה על הנרצחת הבאה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.