• 48
    Shares

“תצלצל שפתנו כפעמון הכסף
וכשירת הזמיר.
בין חגווי הסלעים הגבוהים לה יען
קול נפלא וטמיר”
(לייב יפה, “בארץ הצבי” 1897)

כשהתכנס הקונגרס הציוני הראשון שקם לבנות מחדש את זהותו הלאומית של העם היהודי כתב משורר צעיר בשם לייב יפה את השורות הללו. התנועה הציונית מראשיתה נאבקה להשיב לעם היהודי סממנים ברורים של זהות לאומית: ארץ ושפה. מי שראה עצמו חלוץ במאבק על החייאת השפה היה אליעזר בן יהודה..

אליעזר בן יהודה, חלוץ המאבק על החייאת השפה העברית, הגיע לחופה של יפו בשנת תרמ”ב (1881). אילו היה מגיע היום לאותו החוף, הוא היה רואה שהשלטים סביבו הם בעברית לועזת. גם השפה שהיה שומע סביבו לא הייתה קרובה לשפת המקורות ששאף להחיות. הוא היה ודאי צובט את לחייו כדי להיות בטוח שאכן הגיע למקום הנכון ולשפה הנכונה, ואולי יוצא שוב למאבק על הגנת השפה
.
חזונו של אליעזר בן יהודה קרם עור וגידים לפני כמאה ועשרים שנה בלבד, ואולם כיום אין אנו שומרים את צוואתו, ולפעמים אף רומסים אותה ברגל גסה. אכן החיינו את השפה העברית, ולא פעם חוזרים ומזכירים לנו שהעברית ניצחה במאבק השפות, ואין איוּם עוד מצד השפות שהבאנו עִמנו מן הגלויות השונות. רוב העם בציון דובר עברית, העיתונים המרכזיים בארץ הם בעברית, יש לנו ספרות עברית תוססת וחיה וגם תאטרון וקולנוע בעברית. לכאורה, הכול כה טוב. ואם הכול טוב, למה כל כך רע?

מתברר שהעברית, לשוננו הלאומית, שהחייאתה הייתה משאת נפשנו במשך שנות הגלות, הולכת ומידלדלת, וכבר יש סופרים ועיתונאים אשר הפכו את חזון העברית הרזה ליעד נכסף, ואולי אפילו למשאת נפש. איך אומרים החבר’ה: “אנחנו מדברים בעברית סחבקית, מתפננים על המילים, ולא אכפת לנו אם אברהם אבינו יבין אותנו”. דווקא אותם יוצרים ועיתונאים הכותבים בעברית שורשית ששפת הדורות מתנגנת בה, מוצגים כאנשים מיושנים ונלעגים שאינם יודעים לזרום עם השינויים.

אם נקשיב לשיחות ברדיו ובטלוויזיה, אם נטה אוזן לשיח הציבורי בכל מקום נבחין שאוצר המילים הולך ומצטמצם. לא פעם אנחנו נדהמים להיווכח שדווקא אלה שנולדו כאן והתחנכו על העברית כלשון אם, מנותקים מחלב האם שלהם, מן העברית הדשנה בת דורות. במקרה כזה ניתן לומר שהכמות אכן מעידה על האיכות. בשעה שהתרנו את הרסן והרשינו לסלנג לחלחל לשורות השפה, פלשו צירופי הסלנג כמו מרגלים שבאו לתור את הארץ, והם החלו להשחית כל חלקה טובה

.
מקובל על כולנו שבכל שפה ובכל ארץ יש סלנג. אך כל הדוברים מודעים לכך שהסלנג הוא עגת דיבור בלבד, ובצדו חייבת לתפוס מקום של כבוד הלשון התקנית, והיא זו המחייבת בכתיבה הספרותית והעיתונאית, בשידורי הרדיו, במכתבים הרשמיים, בנאומים בציבור וכיוצא בזה. הסלנג כפוף במידה מוגבלת לכללי השפה ולתקינותה, ולכן חדירת הלעז לתוכו פשוטה ונוחה יותר. כמחצית מביטויי הסלנג בעברית חדרו משפות לועזיות.

הלעז הולך וכובש אפוא נתח אַחַר נתח בחיינו, ולא רק בסלנג: אנו הולכים למספרת “אדם אנד איב” ולא “אדם וחוה”, וערוצי זהב האמונים על טלוויזיה מקורית ישראלית נקראים היום “הוט”. כל בעל עסק שרוצה להתהדר בעסקו בוחר לו שם לועזי, כאילו הייתה העברית שפחה חרופה ללא כבוד. נמצא שמילים לועזיות “דורסות” מילים עבריות, ואין פוצה פה ומצפצף. מדי פעם נשמעים קולות נרגשים התובעים את עלבון השפה העברית ועלבון דורות של יוצרים אשר מסרו נפשם עליה. סופרים, אמנים ושוחרי השפה קוראים מתוך אחריות ואכפתיות להשיב לשפה העברית את כבודה האבוד.
נשאלת השאלה: מי נתן יד למחדל התרבותי הזה? האם המחדל התרבותי הזה צמח בִּן לילה, בלא שידענו, כמו סרטן שמכלה את תאי הגוף הבריאים? אנו נוטשים את מחצבי השפה ונותרים עלובי שפה. כיצד הגענו למעמד עצוב זה של השפלת הלשון העברית, והאם אכן זהו תהליך בלתי הפיך?

אחת התופעות התמוהות בעינינו היא הפקרת השפה והשארתה בידי המכוֹנים ללימוד פסיכומטרי. מתברר שלמכונים הללו מערכות משומנות ללימוד אוצר השפה העברית. הם מפיצים כרטיסיות ושפע תרגילים, שמקומם האמיתי הוא במערכת החינוך. נוצר מצב מגוחך שהתלמיד נחשף לעושרה של השפה ולרבדיה השונים בדרך כלל רק כאשר הוא רוצה להתקבל ללימודים גבוהים.

לאן נעלם לימוד השפה במערכת החינוך אם הורים וילדיהם מגלים שרק במכונים הפרטיים לומדים צירופי מילים ופתגמים? וגם כשבוחנים את יחס התלמידים לשפתם, אנו תמהים לא פעם: מדוע אין התלמיד מתגאה בשפתו? מדוע אין התלמיד מקדיש עִתותיו ללימוד השפה? מתברר שעַם הספר רחוק היום מתרבות הספר ואין תרבות קריאה. לעם הספר אין יחס לתרבות הכתובה, ובמקרה הטוב הוא הפך ל”עַם העיתון”.

אנו קוראים למורים, למחנכים ולאנשי הרוח לראות נכוחה את מצבה של העברית ולטכס עצה איך להשיב את הגלגל אחורנית. האם נעצום עינינו ונניח לעגלה להידרדר במדרון עד לתהום? כל מי שחש אחריות לעברית כלשון לאומית וכלשון אם, צריך לקום ולהגן עליה. הגיעה העת להשיב לשפה את כבודה ולהכיר אותה על רבדיה ועל נדבכיה. אם נכיר את נכסינו הרוחניים, נדע גם להוקיר אותם ולהנחיל אותם לדור הבא.

.
_________________________________________________________
*

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.