מבזקים

”הכיבוש לא אשם בכל, ב-1941 כשזרקו עלינו אבנים לא היה כיבוש”.

המשורר המוערך, חתן פרס ישראל, טוביה ריבנר מקיבוץ מרחביה מפרסם לאחרונה שירי מחאה על המציאות המורכבת בארץ ישראל. בשיר שפרסם לאחרונה מוחה המשורר על מצב הסכינאות, הדוקרים, הנדקרים, והעובד הזר וחותם: ”ואיזה גן עדן יכול היה להיות אילו אי פעם היה”. בראיון עמו קובע המשורר ריבנר: ”הם לא רוצים אותנו לא בגלל הכיבוש, אלא בכלל, אבל אנחנו צריכים להיות פה ונמשיך להיות פה. לי אין פיתרון”.

המשורר טוביה ריבנר, הוא פרופ’, חתן פרס ישראל לשירה עברית ואיש קיבוץ מרחביה. ריבנר אשר עלה לארץ בראשית ימי מלחמת העולם השניה ב-1941 ניצל ממחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו לשם נשלחו הוריו. אחותו וסביו נרצחו שנה אחרי שעלה בגפו ארצה. המשורר הנחשב אשר בנו עידן הינו בודהיסט מחמיר בנפאל ואילו בנו השני מורן כבר 34 שנים שאבדו עקבותיו באקוודור, החל לאחרונה לפרסם שירי מחאה. בשיר המחאה האחרון שפרסם תחת השם ”אין מצב” כותב ריבנר: ”בעיר של קודש ושאול, בארץ המלך בסתיו המפריח שנאה כאפנה אחרונה, שנאה בה צפים כל הפחדים, כל התסכולים כמו בביוב סתום, אין מצב שלא יירו במי שרוצה לרצוח או במי שחושבים כי רוצה. רצח הוא רצח, הוא רצח, הוא רצח, אמרה מי שאמרה בפאריס של שנות המאה הקודמת או יכולה הייתה לומר. איזה עתיד יכול היה לעמוד לנגד עיניהם של הדוקרים הצעירים להחריד ואיזה עתיד לנגד עיניהם של מבצעי הלינץ’ שבשל צבע עורו תקעו בו כדורים שש ואחר כך בעטו, בטשו, את הגוף המפרפר כמו דג. אל נקמות, שד נקמות. טעם נקמה כטעם זיווג שלא מן השמים, דבוק לאין הפרד. עד מה מרחיבה את הדעת שועפט בלי שועפט וכמה יפה ללא סיג הארץ בלי הרג, הרג שם וכאן. הרג סכין והרג אש, הרג אבן והרג רובה לא תמיד יש איזון בין ניגודים. כמה טוב לב יכול היה להיות האדם אילולא רע הלב. ואיזה גן עדן יכול היה להיות אילו אי פעם היה”.
בשיחה עם כתבנו אמר המשורר ריבנר: ”אכן זהו שיר מחאה, תיאור המצב הקשה השורר בירושלים ובחלקי הארץ השונים. זוהי ארץ אוכלת בניה בכל המובנים, כולל תאונות דרכים. תראה מה קורה עם הדוקרים, הם צעירים להחריד והם חייבים להיענש. אבל אני מסכים עם הרמטכ”ל שלא צריך לרוקן מחסנית על נערה עם מספריים, הקלות הבלתי נסבלת על הדק הרובה כבר גבתה שני קורבנות משלנו שנורו על ידי כוחותינו, לצערי אני יכול לומר בוודאות: המצב בארץ מטורף, אנחנו חיים במחלת רוח, המתיחות היום יומית מחלחלת, נכנסת לתוכנו במלא העוצמה. לי אין פתרונות אבל ראש הממשלה נתניהו שצריך לתת את הפתרונות עסוק בהסחת הדעת, מסיט את העניין לקזינו, לחוק השעייה, המצב הזה בעיני בלתי נסבל”. בעת שאנו מדברים על המצב הבלתי נסבל מגיעה הידיעה על שני צעירים מנצרת ויפיע המבקשים לפעול על פי תורת דאעש ולרצוח אנשי כוחות ביטחון בעפולה. ”ערביי ישראל בחלקם הם אנשים טובים וחלקם פראיים. אין לנו ולהם שום עתיד משותף, אומרים כל הזמן הכיבוש, הכיבוש, אני לא מאמין שהכיבוש אשם בכל. כשהגעתי לארץ ב-1941 לא היה כיבוש, נסענו מים המלח לירושלים, זרקו אבנים על האוטובוס שלנו, ברור לי שהם לא רוצים אותנו פה בכלל, אבל אנחנו צריכים להיות פה, זהו הפרדוקס בקיום שלנו. הארץ הזאת הצילה את חיי, שום ארץ אחרת לא הייתה עושה זאת, אני חי בפרדוקס” אומר ריבנר.
במהלך השיחה מגלה טוביה ריבנר כי הייתה לו האפשרות לחיות ברווחה כלכלית ואף בעושר מופלג בברלין. ”פרידריך דירנמאט שנפטר לפני 27 שנים הציע לי לבוא להתגורר בגרמניה ולקבל חצי מנכסיו, בינינו הייתה חברות טובה מאוד, הוא היה מחזאי, סופר ויוצר שכתב בין היתר את ‘ביקור הגברת הזקנה”, ויתרתי ואני לא מצטער”.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.