בצפיפות מדאיגה וכואבת הסתלקו לבית עולמם אייקונים שונים, דמויות משמעותיות במציאות ובהוויה הישראלית. רונה רמון, קצ’יק, עמוס עוז, שייע גלזר, צביקה לוי, כל אחד אושיה מוערכת ונחשבת בתחומה. כל אחד הותיר חותם באופן כזה או אחר, אך לא כולם זכו לאותה ליטרת הכבוד וההערכה. רונה רמון זכתה לאשכבה ממלכתית, ארונה הוצב במרכז פרס לשלום, אלפים עברו על הארון, רוה”מ, הנשיא, שרים ומורים, כולם העלו זיכרונות, מילות אהבה וגעגוע. קצי’ק, הלוחם הגדול מאושוויץ זכה ששר החינוך נפתלי בנט יגיע במיוחד ללוותו בדרכו האחרונה. שייע גלזר זכה לדקת דומייה וסרט שחור של שחקני הכדורגל. עמוס עוז זכה שארונו יוצב בצוותא ומוקיריו ואוהביו יחלפו על פניו לא לפני שרוה”מ והנשיא ספדו לו. צביקה לוי נטמן באדמת העמק כשלוחמים לדורותיהם, מפקדים ורמטכ”לים ספדו לו. נדמה כי כל אחד זכה באופן כזה או אחר בהוקרת העם, ראשיו, והילד הקטן חובב הכדורגל, אנציקלופדיה של ספורט, תהה מדוע לא הניחו את ארונו של שייע בן ה-91, אגדה בחייו, בהבימה, צוותא, מרכז פרס לשלום או לפחות באצטדיון של הפועל.
אכן במציאות זו אין כללים, על פי כללי הטקס הממלכתיים ישנה רשימה ברורה, מוגדרת וידועה הזוכה להלוויה ממלכתית עם במה שחורה ופרחי עונה המקיפים אותה, סטנד לנואמים, הנחיה ומשמר כבוד, נושאי ארון, מלווים מדודים.
קצ’יק הגיבור לא נצרך לזה, שייע דילג על

הכבוד הזה, עמוס עוז ורונה רמון זוכים בכבוד וצביקה לוי נטמן באדמת העמק עם הצדעה, כל אחד וארונותיו, כל אחד והספדיו, כל אחד ואופן דרכו האחרונה. פעם, לא מזמן, בארה”ב זיהה בחור צעיר ויצירתי סטארטאפ שממנו עשה קופה משמעותית, הצמיד פמלייה, צלם, מקליט, תפאורן, מראיין לאדם מן הישוב, הסתובב עימו ברחובות ניו יורק, העניק לו מעמד של סופר סטאר, מגה סלב, וההמון עצר מלכת, הביט בגיבור לרגע, שכיר תשומת הלב, המשיך הלאה וחייו של המגה סלב לחצי שנייה השתנו לעשירית השנייה. לכל אחד דרך משלו לשרטט את חייו. הניחוני על אלונקה, טלית מעל תכריכי והורידוני לבור בדממה.

בדרכם. כל אחד מסיים את יומו האחרון בדרכו. צילום: ויקיפדיה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.