• 48
    Shares

הלילה חלף, רוזנצוייג לא עצם כמעט עינו, פחד להירדם, ידע שבין נחירותיו הוא גם יכול למלמל משפטים מתלאותיו וייסוריו. קצב נשימותיה הרוגע של רעייתי אפשר לרוזנצוייג לצאת מהמיטה חרש חרש ועל בהונותיו להגיע אל הסלון, שם ישב על הכורסא מנסה לסדר מגירות חייו. עוד מעט הבית כולו יתעורר ליום חדש והוא, מאז יום האתמול חסר שקט, חסר מנוחה. רוזנצוייג התמתח ונדהם לגלות כי ישן עם מכנסיו וחולצתו עימם קיבל את הבשורה, הוא לקח לבנים מהמגירה שבחדר הארונות, נכנס למקלחת, המים שטפו את גופו שנדמה היה כי זקנה קפצה עליו, התנגב לאט, כמו בכל בוקר, הזליף בושם על לחיו, יצא רענן, רעייתו לא תבחין כי כמעט ולא עצם עין כל הלילה. במטבח המים כבר רתחו, הכין שתי כוסות קפה, לה חלש, לו חזק, שמע אותה מצחצחת שיניים, הבוקר עלה ועימו חידותיו ודאגותיו. רוזנצוייג אהב את חצי שעת הבוקר טרם שיצא לעבודתו, השקט, רק הוא והיא, עם הקפה והעיתון שלא זרק לעברו אפילו מבט. ”יום מתוק יקירתי” אמר כמו שהוא אומר כבר שלושים שנה, נשק לרעייתו ומיהר לצאת להסעה שלא יאחר אותה.
הדלת נסגרה, רוזנצוייג היה בטוח שאשתו חושדת שמשהו קרה, הוא הביט בזוית עינו בחלונות הבית לראות אם היא עוקבת אחריו במבטה, הגיע לתחנה, התחנה בה שלושים שנה אסף אותו רכב ההסעות האפור לעבודתו, הפעם לא עצר, המשיך בצעדים מהירים, חוצה את הכביש, שלא יראו אותו, שלא ישגיחו בו. ושוב החל בצעדת יומו, הלך והלך והלך, הסתתר מעצמו, צמצם עצמו, שלא יראו אותו אנשים שהוא מכיר, המסע בן שמונה השעות החל.
הפעם, לראשונה מזה שלושים שנה ארנקו היה בכיסו, הסתובב בחנות ספרים שכף רגלו לא דרכה בה מעולם, עלעל בעיתונים היומיים, המוכר הממושקף נתן בו עיניו, כמו אומר במבטו הנוזף: ”רוצה לקרא, תקנה”. רוזנצוייג יצא מהחנות ונכנס לרשת חנויות משחקים שם קנה את הלגו הראשון לבן זקוניו, במאור פנים קדמה אותו צעירה, ”צריך עזרה”? שאלה ורוזנצוייג הודה ”תודה, לא”, לו רק ידעה כמה עזרה הוא צריך, כמה תמיכה, כמה סעד. רגליו הובילוהו לקופסאות הלגו היקרות, כמה מורכבים חיינו חשב, כמו לגו אבל גם תקווה יש בהם, אתה יכול להרכיבם גם כשהם מפורקים, מושלכים לנגד עינך באי סדר. עיניו נחו על קופסת לגו עליה מצויר רובוט אימתני, רב זרועות, רב ראשים, ”250 ש”ח במבצע” אמרה הצעירה. רוזנצוייג רצה לשלוף את הארנק ולהוציא את כרטיס האשראי אך ידו נותרה תלויה באוויר, ”אני מופטר, מובטל” סינן לעצמו, צריך לחשוב על כל שקל, ”אבוא עם הבן, אולי ירצה משהו אחר” אמר ויצא מהחנות, שעה ורבע עברו מאז שיצא מביתו, בזמן הזה בעבודה כבר היה אחרי קפה שחור ראשון, דרש בשלום חבריו לעבודה, החל לעבוד.
מה הם עושים עכשיו שם בלעדיו, חשב, הוא לא ידע שסוניה בשליחות המנהל כבר סיפרה להם שפוטר, שיעשו לו פרידה ראויה ושיש כבר מחליף, בחור צעיר שאין צורך לשלם לו עבור ותק של שלושים שנה. רוזנצוייג כעס על חבריו לעבודה, אלה שסיפרו לו את הסיפורים האישיים ביותר, שהשיא להם עצות, אלה שלא פתחו את היום בלי לשתות איתו קפה שחור רתוח עם סוכר וחצי. ”למה הם לא מתקשרים”? הרהר בקול. בקניון החליט רוזנצוייג לעשות לעצמו היום יום כיף, שלושים שנה לא יצא לחופשה, פרט ליום נישואין ראשון, גם כשחלה בשפעת, גם כשהחום נשק לארבעים מעלות הגיע לעבוד, כזה היה.
מלצר גבוה עם סינור שחור על מותניו שאל מה ישתה, רוזנצוייג רצה מאוד אספרסו אך לנגד עיניו ראה את המנהל, שוקו חם ביקש. המלצר הגבוה הביט בו בתימהון, שוקו חם רשם בהזמנתו, ”אולי גם מאפה או עוגת פאי תפוחים מצוינת”? שאל, רוזנצוייג הביט ביושבי הקפה, במבלי הקניון, החיים נמשכים, הם לא יודעים שרוזנצוייג פוטר, שאין לו עבודה, שבסוף החודש לא יקבל משכורת, שאשתו לא יודעת שבעלה האהוב מטלטל בלב הסערה ולא מוצא גלגל הצלה. השוקו הגיע, רוזנצוייג אחז בשתי ידיו בכוס הגבוהה והצרה, הוא לגם מלא פיו את השוקו, שלושים שנים לא שתה שוקו חם, הריח הוביל אותו למחוזות ילדותו, לאמא שלו שנפטרה לפני עשור, לבקרים ההם בבית הקטן על שולחן העץ, כשאמא הכינה שוקו עם המון מים וקצת חלב, הטעם הזה החזיר אותו לתחנות חייו הצעירים, מעולם לא התענג על משקה כמו השוקו הזה, בפאי התפוחים לא נגע, רצה ללגום את השוקו עד כלות, דמעה קטנה נתלתה בזוית עינו השמאלית, געגוע וזיכרון, את זיכרונותיו הפר צלצול הטלפון הסלולארי, ”היי מר רוזנצוייג, מה שלומך”? שמע את סוניה, ”היית צריך לבוא היום לחתום, יהיה לך נוח יותר אם אבוא להחתים אותך בבית”? שאלה וכוס השוקו נשמטה מידיו, רק לא זה, ”מחר אני מבטיח לבוא”, ”יום נפלא” איחלה לו ורוזנצוייג סינן לראשונה מזה שלושים שנה כינוי גנאי פוגעני נגד סוניה, נגד המנהל, נגד החברים שלא מתקשרים, נגד העולם.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.