• 48
    Shares

לאחרונה יצא לאור הקובץ “חיבת הפיוט”- מבחר פיוטים מעדות ישראל, 2018. הספר יצא לאור בהוצאת “חיבה- התנועה למורשת ישראל”, בעריכת אליהו גבאי. אנו הופקדנו על כתיבת הביאורים לפיוטים. את הביאורים לפיוטים כתבנו – ובצד הפירושים הבאנו תמצית תוכן בפתח כל פיוט – וכמובן, צוין שם המחבּר.

היטב ידענו, שנפש אוהבי הפיוט מבקשת את ההוד הנסתר שמעבר למילים הקדושות. במאמר זה ננסה לפתוח צוהר ליחסנו לפיוטים, לדרכנו בפירושם. נשתדל לפרוש את העולם הקסום של הפיוט, שבזכותו ציבור גדול שבוי בקסמו. כי זאת לדעת, אין משמעות לקיומו של הפיוט ללא הציבור המוּנע על ידי הפיוט וגם מוביל באמצעותו את התפילות. כל זאת לאורך השנה וגם באירועים בחיי האדם. הפיוטים הם ‘קולמוס הלב’ – ויפים הם בעינינו, כמחרוזת פנינים לצווארי התפילה, למסילות החיים.

הקובץ ‘חיבת הפיוט’ מכיל 270 עמודים.

הרצל ובלפור חקק

הנפש צמאה לפיוט. זו הנשמה היתרה.
אנו נחשָׂפים בחיינו קודם כל לַפּיוטים המלַווים את הזמן היהודי: פיוטי השבת, פיוטים לחגים, פיוטים למועדים שונים. ויש מעבר לכל אלה – הפיוטים המלווים את מחזור חיי אדם: אנו מוקפים בשירת קודש המלווה את חיי כולנו בכל הצירים, שבּהם אנו פוסעים – לידה, בגרוּת, נישוּאין ומוות. כאן כל עולמנו: פיוטים שהם בין קודש לחול, אורות המלווים אותנו בכל חיינו.

הפיוטים העבריים עשו אותנו לעם אחד

הפיוטים לאורך הדורות הושרו בעברית, וגם התפילות נהֱגו בעברית. הפיוטים והתפילות היו פרוכֶת המגן הרוחנית, הם שמרו על שׂפתנו הלאומית, שלא תֹאבד. התרבּוּת העברית הייתה המעטֶפת החמה, שעטפה את העם כולו בגלויותיו ועשְׂתה אותו לעם אחד. העם שמר על אחדותו, על המכנה המשותף הלאומי והרוחני בזכוּת המילים. הפיוטים הסוחפים היו גשֶר הזהב, שבאמצעותו הגיע העם אל לב התפילות.
גם היום, כשהעולם הפך לכפר גלובּלי, הפיוטים שומרים על ייחודנו ועל שמירת תרבותנו העברית בתוך יָם של שפות זרות, ואיוּם מתמיד של עברית מאונגלֶזֶת. אל נשכּח: התרבות העברית היא קטנה וייחודית והיא נאבקת על מקומה בתוך ‘כפר גלובלי’- כדוד מול גוליית. בדור האחרון זה הפך למאבק קשה מול ‘כּפר’ גדול שסוחף הכול, שמאיים על תרבויות קטנות וייחודיות. בזכות הפיוטים העבריים ידענו לשמור על לכידותנו, כביכול ללא אומֶר וללא מילים: אך היה אומֶר והיו מילים: המילים של הפיוטים.

ייאמרו הדברים לעֵדה ולעֵדות: הפיוטים הם אבן שואֶבת, הפיוטים סוחפים אחריהם המוני בית ישראל – וכאן מדובּר בכל שכבות האוכלוסייה: מגזרי החרדים והדתיים לאומיים – ולהם נוספות משפחות מסורתיות וחילוניות. הפיוטים מעניקים אושר ועושֶר לחייהם. עובדה היא ואין עוררין עליֶה: החגים ו’הימים הנוראים’ סוחפים אל בתי הכנסת המוני מתפללים, רבים מהם אינם פוקדים את היכלי התפילה ברוב ימות השנה. פיוטי הקודש היו ועודם כּר נרחב להבנת נפש העם, יש בהם לבטא את עולמו של עם ישראל: אפשר למצוא בהם את צופן היהדות. הפייטן נתן ביטוי לחירות היוצר שבו, והוא אינו מביא פסוקים כצורתם. לפעמים הוא נאֱחז בהם כדי לכתוב את המדרָש האישי שלו. ספרות הפיוּט המפוארת היא מדרָש חדש על תרבּות הדורות: זהו שִׂיח בין דורי בין הכּתובים היהודיים בכל דור ודור.
כדי להדגים את השִׂיח בין הדורות בפיוט, נביא את הפיוט “מול אֵלי וגודלו” (עמ’ 50) שכתב ניסים בן יצחק הלוי. על פי הפיוט העם נבחר מאז אברהם אבינו, והאל ישיבו לארץ ויכַלה את אויביו. הפירוש חושף את ההתכתבות בין הדורות:

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.