מבזקים

היום השני למובטלותו של רוזנצוייג חלף עבר לו, היה בטוח כי ישתעמם אלא שהפעם הזמן עבר מהר יותר, לשעמום לא היה סיכוי, גדודי המחשבות בראשו דהרו במלא עוצמתן, הכול עבד, המוח, הלב, לחץ הדם שעלה וירד , וירד ועלה, הרגליים שהחלו לכאוב כמו אז במסע השני בטירונות גבעתי כששברי הליכה נולדו מתוך מאמץ לא מבוקר.
רוזנצוייג מיהר לביתו, עוד שבע דקות אמורה ההסעה לעבור ליד התחנה, הוא הסתתר בתוך חנות כובעים מכל הסוגים והמינים, מסתיר עצמו, ממי? מכולם.
רוזנצוייג דפק קלות על דלת ביתו, רעייתו סיפרה לו בפנים עגמומיות על חתול שדרסה בעת שנסעה אחורנית ברכבה, ”סימן רע” אמרה ורוזנצוייג הנהן בראשו, ”רע מאוד”.
היום יתחיל לפזר רמזים קטנים, לא מחשידים, ישתף ברצונו לערוך שינוי בחייו, בצורך להתקדם, בכך שהאופק התעסוקתי במקום העבודה נגמר, רגלו הימנית שוב החלה רועדת, אולי כדאי לספר לרעייה את הכול בלי כחל וסרק, בלי לשנות מאומה, הכול. היא הרי רעייתו, איתה הוא חי באושר כבר 28 שנים, מעולם לא שיקר או הונה אותה, יספר היום ויהי מה. אולי בערב כשהילדים כבר יירדמו, או שמא כדאי לחכות לנס הקפה של הבוקר, כשרעייתו רעננה. ”הכול בסדר”? שאלה הרעיה ורוזנצוייג השיב: ”מצוין, מעולה, עוד קצת טוב מזה ואני לא יודע מה אעשה”, תמיד תשובותיו גרמו לה לחייך, כרכה זרועותיה סביבו, ”מתי תספר לי על ההפתעה”? לחשה על אוזנו, הוא חייך לעברה והשיב: ”היום בערב”. הפור נפל, רוזנצוייג נכנס למקלחת מתחת למים הקולחים שינן וערך חזרות איך יספר לרעייתו, מה יהיה אם תפרוץ בבכי? אם תגיב בכעס? איך יסתיים הלילה הזה, האם יהיה ארוך כאורך הגלות או שמא יהיה לילה של חיזוקים וחיבוקים, לילה של אהבה אמיתית, לילה בו יפסעו שניהם יד ביד לעבר עתיד חדש, לעבר ביטחון כלכלי, לעבר מאבק משותף. שטף את גופו, הסבון כמו חיטא את שאריות הספקות שהיו לו, הלילה יספר ויהי מה.
ארוחת הערב הונחה על השולחן, שני גביעי יין אדום עמדו זקופים במרכז השולחן, רוזנצוייג הרים את הגביע הראשון ומסרו לרעייתו, אחר הרים את הגביע השני, ”לחיים” אמר ונשקו הכוסות זו לזו. ”מחר זהו היום האחרון שלי בעבודה” ירה את הכדור שפילח את ההרמוניה האידילית ששרתה עד אז ביניהם, היא הביטה בו בעיניים קרועות לרווחה וידעה שלא בדיחה סיפר לה בעלה האהוב. ”פוטרתי” הנחית את מהלומת הגרזן בלי למצמץ, אנחה נמלטה מפיו, סלע נגול מעל ליבו. היא אחזה בכף ידו בעוצמה שלא הכיר, ”למה, מה קרה, ספר לי” הצליחה לומר ורוזנצוייג לא חסך ממנה בתיאורו המפורט עד כדי לאות. הדליקה את המזג, נהייה חם בחדר השינה, ”הכול לטובה” אמרה, חיבקה אותו ורוזנצוייג ידע, הוא חזר הביתה, בלי משקולות על רגליו, בלי אזיקים על ידיו, בלי אסטרטגיות של שקר, זה היה המסע האמיתי הראשון מאז הבשורה ההיא, מסע שבו החל ללקט את שברי חייו, שברי גאוותו הפגועה, כבודו הרמוס, נפשו המושפלת. אלא שהפעם ידע רוזנצוייג הוא לא לבד במסע הזה, יש לידו חברה אמיתית, כמה טוב לחלוק את הנטל.
רוזנצוייג שיתף את רעייתו בפחד מהלא נודע, מההתחייבות הכלכלית, מתגובת הילדים, והיא, הגיבורה שלו הרגיעה, ”אנחנו צוות מנצח, נהדק את החגורות וביחד נצליח”.
רוזנצוייג הביט בשעון שעל הקיר, השעה הייתה אחת אחר חצות, עיניה לא משו ממנו, כמו ביקשה לגונן עליו, לשמור שלא יאונה לו רע, רוזנצוייג התכרבל בחיקה כילד השב אל רחם אימו, הוא כל כך היה מאושר שלא יצטרך לצעוד עוד חסר מטרה באמצע היום, להסתתר, לפחד לפגוש את חבריו, להתחמק מההסעה, לבנות אסטרטגיות של שקר ורמייה.
רוזנצוייג חש את הלמות ליבה של רעייתו, הוא פכר את שערה באצבעות ידיו, היא נרדמה, בעוד שעות אחדות יתייצב בפני סוניה, גאה, זקוף, ויחתום על ”הפרישה מרצון” ועוד מסמכים שלא הבין את משמעותם, עיניו נעצמו מאליהן, הלילה רוזנצוייג יכול סוף סוף לישון בלי סיוטים, בלי מחשבות, בלי הזיות, סתם לישון כמו בנאדם, הלילה כבר יותר טוב.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.