• 48
    Shares

”הסוד” מוכר לכולם כגישה להצלחה בחיים, ככוח מחשבה המחולל מציאות. אך לחלק לא מבוטל מבינינו הסוד הוא סיפור חיים גנוז של אונס, התעללות, רצח הנפש וטוהר הגוף. אותו סוד נורא שיש לשמור ולא לספר. אותו סוד שחודר לנפש ויוצר בה בקיעים, חורץ חריצים שהופכים עם הזמן לשריטות ולאחר מכן לפצעים אשר לעולם לא מגלידים. קרבנות תקיפה מינית נמצאים בין כל אחד מאיתנו. אלו יכולים להיות השכנה, המורה, הילד בגן, קרובת משפחה ואפילו אח או אחות. חלקם מנהלים חיים רגילים, פעילים ומאוד מצליחים. אך מבעד למעטה החיצוני הם נושאים עימם תמיד את הילד שבהם, זה העומד עירום בגופו ובנפשו מול הידיים הפולשות ומטמאות את תום ילדותו. הם נושאים עד היום את הכאב והבושה, את כובד החטא ואת האשמה. הם נושאים את הטומאה ואת התנתקות הנשמה. אותה נשמה אשר בחרה בזמן ההתעללות להינתק מהגוף כמפלט יחיד אשר היה בידה. כתבה זו אינה עוד עדות צד שלישי, אלא סיפורם המצמרר של שני ילדים, אשר עברו סדרה של התעללות מינית עם קרוב משפחה, פעם אחר פעם, במשך שנים ורק בגיל מאוחר התוודעו זה לסיפורו של זה. מסמך חשוב. חובה לקרוא.

אנשים תוהים מדוע קרבנות משמיעים את קולם רק לאחר שנים רבות. מי מאלו יטיל ספק בעוצמות הכאב והזוועה ואף באמיתות דברי הקרבנות, רק בשל העובדה כי שנים נצרו האחרונים את לשונם. אך אל לאלו המטילים ספק לטעות. קול זעקת הקרבנות תמיד היה בליבם פנימה, אך קולם לא נשמע. אותו קול אילם אף קשה יותר מכל קול צעקה אחר. כאותה קרן לייזר הוא חודר דרך כל מעטה, דוקר עמוק בלב ולעולם לא נותן מנוח. מי מהקרבנות ניסה לדבר, לרמוז, לשתף… והושתק. יש כאלו שקפאו כשם שגופם קפא בשעת המעשה המפלצתי, שאין הדעת והנפש יכולות לשאת. אך אם אנחנו היינו קשובים, אם רק היינו רוצים, לבטח היינו אותם שומעים. אם יש את מי לשפוט זה אותנו כחברה, אשר מתירה למפלצות אלו להסתובב בינינו ולבצע מעשים אשר אינם אנושיים. הגיע הזמן לשפוט את העדפותינו לא לדעת, לא לשמוע את איתותי הקרבנות ולהתכחש למה שרואות עינינו, כאילו יש בעיוורון זה הגנה עלינו ועל אהובינו ממעשי זוועה אלו. זה סיפורם של שני ילדים, אשר היום בוגרים ויכולים להשמיע קול כאב ובקשה אחת יחידה: ”אנשים בואו ונשאיר את קריאת הילד: ‘המלך עירום’ האמתית כל כך ועדיין לא נשמעת, רק לאגדה”.

הסוד שלי
כתיבת סיפור ההתעללות המינית שעברתי אינה עבורי. כולי תקווה שהדבר לא יותיר אותי שבורה ושלא ישאב אותי חזרה אל הרפש והזוהמה, אל מעמקי האופל ותהומות של חשכה. כי מי שעבר אונס יודע שתחושות אלו הופכות לבני לווייתו הקבועים ורק לעתים עולה בידיו להרים ראש ולנשום אויר. כמות מועטה של אוויר אשר אמורה להספיק לפרק זמן קצר עד להצפה של גל המועקה הרגשית הבא.
הייתה לי ילדות יפה. משפחה חמה, מלוכדת. חיי צנע פשוטים אך עשירים באהבה. לתוך תמונת ילדותי פרץ הנורא והאכזר מכל – מפלצת בדמות אדם, קרוב משפחה. אני זוכרת את הפעם הראשונה, הייתי בערך בת 6, אותו קרוב משפחה, שהיה עליז וחביב שיחק איתי ועם אחי הקטן במשחק הדגדוגים, אט אט ידיו החלו לגעת קלות במקומות אינטימיים, כאילו סתם… כאילו בטעות. כילדה חשתי במשהו מוזר אך סילקתי מחשבה זו מראשי. האמון כילדה בקרוב משפחה ובמבוגרים כמגוננים ומיטיבים ערער את האינטואיציות הראשוניות שלי. מרגע זה החל מסע התעללות בי, התעללות מינית אשר חשפה אותי, ילדה בת 6 למין מעוות ומכוער על כל צורותיו ואופניו. אותו אדם התעלל בי מינית מספר פעמים ביום, בשבוע, למשך שנתיים ימים. הסוטה-המפלצת עשה זאת בכל מיני מקומות, אך הכואב מכל היה כשאת מעשיו ביצע גם בביתי שלי. המקום שאמור להיות הכי מוגן עבורי, מקלט מבטחים, בכל הזדמנות הוא טימא את גופי ונשמתי. בתמרונים למיניהם היה יוצר סיטואציות בהן היה איתי לבד. לא היה גבול לחולניות והסטייה המינית שלו. הוא ביצע את זממו בי באחד החדרים בדלת לא נעולה ולעתים פתוחה, כשכל שאר בני המשפחה סבים סביב שולחן השבת בסלון. דרך נוספת מועדפת עליו הייתה בנסיעותיו כנהג, אז היה מצרף אותי אליו וסוטה מהמסלול אל דרך צדדית ובא על סיפוקו. כשהסיע קבוצות לטיולים, היה לוקח אותי איתו, ובעוד חברי הקבוצה , בני גילי, נהנו ממה שילדים בגילנו נהנים, נלקחתי אני הצידה ככלי ואובייקט שצריך למלא את סיפוקו של אדם מפלצתי וסוטה. זוכרת אני בבירור את הפעמים בהם לקח אותי לגן השלשה, מקום קסום, פינת גן עדן שעד היום איני מסוגלת לחזור אליה. עבורי המקום הזה הפך לתזכורת חיה וקשה של רגעי אימה. אין פינה, בריכה, צמחיה, פיסת דשא שאיני מכירה בו. הוא היה נוהג להכניס אותי לבריכה וידעתי את שהולך לקרות לי. בתוך המים, כשסביבנו אנשים במרחק נגיעה, היה מבצע בי את זממו. ואני קפאתי, פחדתי שיראו אותנו, יתפסו אותנו כאילו אני הסוטה, בי האשמה. אני זוכרת את עצמי מביטה סביבי כשידיו פולשות לגופי ואיברו מתחכך בי, מתריעה בפניו את הסכנה והוא ממשיך בשלו. ואני נותרת קפואה ובעיניים של ילדה צופה בפער האכזרי שבין החיים בחוץ, שמתקיימים במרחק נגיעה ממני, אנשים שוחים ומבלים עם ילדיהם, נהנים משמש, מים וחופש, לביני, ילדה קטנה שנאנסת, נטמאת, מתוודעת לנורא מכל בתוך התמונה הפסטוראלית הזו.


זה חזר על עצמו פעם אחר פעם. סיפוקו המיני לא נשאר זמן רב והוא מיד תכנן את המקום הבא – מאחורי שיח, שירותים ציבוריים או סתם בחניה. ואני רק קיוויתי שזה יפסיק ואולי באמת אוכל להיות לרגע ילדה שמגיעה ליום כיף בבריכה. בין התעללות אחת לשנייה נהג לדבר איתי דברי סטייה. לתאר בפני את מחשבותיו הסוטות והפנטזיות החולניות שלו. ואני ילדה קטנה שכל רצונה להישאר ילדה, מוחי קולט תיאורים שאפילו ברמת התפתחותו השכלית אינו מסוגל לעכל. גופי עובר פלישה חודרנית של ידיים ואיברים שמטמאים אותו ונשמתי מחליטה שכדי לשרוד, היא צריכה פשוט להיות הרחק משם ומתנתקת באחת מגופי. כך מצאתי לעצמי את דרך ההגנה היחידה – ניתוק הנשמה מהגוף. הגנה שפעלה עבורי כילדה אך גובה ממני מחיר כבר שנים רבות עד לבגרותי כאישה וכאמא.
הנפש מורכבת ואינה יודעת שנים אחרי להבדיל בין מצב סכנה למצב של אהבה, בין טומאה לטוהרה, בין מחווה לניצול. כך נותרתי עד היום עם קשיים ליצור אינטימיות וזוגיות המבוססים על הדדיות וקבלה. ליבי צועק לקרבה אך איני יכולה להתיר לה להיות. הראש מבין ויודע כי הסיטואציה שונה, כי בכאן ועכשיו מוענקת לי אהבה, הראש יודע אך הנפש ממאנת להאמין ולהתמסר. עם הזמן הוא הגביר את ההתעללות וביצע בי מעשים יותר ויותר מגונים. הוא לא רק הפעיל את זממו בי אלא גם דאג לנטרל את יכולתי להגיב. בכל פעם הזכיר שזה ”הסוד” שלנו ואסור לי לספר לאף אחד. לאחר כשנתיים של התעללות סיפרתי את ”הסוד”. מה שדחף אותי לספר הייתה ההרגשה של כפייה, של משהו לא בסדר קורה כאן, הרגשת הכאב שלא יכולתי עוד לשאת. סיפרתי לאימי ומרגע זה ועד גיל 30, הגיל שבו כמבוגרת פתחתי שוב את סיפור ההתעללות במשפחה, לא ידעתי דבר מהאופן שבו טופל העניין מולו. אימי חשבה שלא לדבר איתי על הנושא ישכיח ממני את ההתעללות ואגדל בריאה. היא לא ידעה שרק ככה הסוד מקבל מימדים עצומים והרסניים. שהמסר המועבר הוא: ”את התנהגת בצורה מבישה ומחפירה. לך אסור לספר את זה החוצה כי כבוד המשפחה מונח על כתפייך” וכך שילמתי עד לבגרותי את מחיר ”הסוד”. אותו סוד שחומרתו התגמדה בצל התגובה האילמת של הסביבה אך תמיד היה ונשאר כעננה מכבידה מעליי. אותה עננה שמאפילה על חיי והופכת כל יום לסגרירי.
הטראומה השנייה – גיל ההתבגרות שלי – כן, התחלתי לשרוד והפכתי לנערה. כילדה הייתי מצטיינת בלימודים, ניסיתי למחוק את כל מה שקרה לי, אבל התהלכתי במסדרונות בית הספר כמי שכלפי חוץ, מצליחה, בעלת הישגים, צייתנית (כמובן, אלא מה ?!) ובפנים תמיד הרגשתי אפס, נמלה, ילדה מתועבת שאם היו יודעים מה עשתה ובאילו דברים התעסקה מגיל מאוד קטן לא היו חושבים עליה דברים כאלה טובים. אני לא כזו חכמה, לא כזו ילדה טובה, אני סוטה. אז למדתי להתנהל בתוך שתי דמויות – זו שכלפי חוץ וזו שכלפי פנים, שחשה טמאה ומלוכלכת, שפלה וחסרת ערך. הגעתי לגיל 14 בערך, גיל שבו מתחילים להתעניין בבני המין השני, התאהבויות תמימות, מבטים, חיזורים, גילוי של עולם הרומנטיקה והמין, תחילתה של בגרות. השיחות בין הבנות בכיתה זרקו אותי שוב רחוק לאותה תחושה של זוהמה. הבנות התגאו בגילויים של נשיקה, התאהבות, חיבוק, דנו בנושאים של ”מבוגרים” ואני ישבתי שם וכל מה שהתרוצץ לי בלב היה: ”אם היו יודעות כמה אני שפלה, כמה אני יודעת, לא רק מסרטים או איסוף פירורי מידע, אלא מניסיון שלי, ניסיון ממשי”. ואז החל שלב נוסף בהתפרצות הטראומה. מנקודת ראות של מתבגרת התחלתי לשייך שמות לדברים שעברתי ואז בא המשבר הבלתי נמנע. לילה לילה במשך שנתיים תמימות בכיתי אל תוך הכר שלי. ייבבתי שעות, ההתעללות, התמונות, החוויות, התגליות, רצו שוב ושוב לנגד עיני. התחושות של הטומאה, הבושה, הקלון, התעוררו בי חזק, לא יכולתי להירגע. לאחר כשנתיים הבכי פסק. אני זוכרת את המשפט שאתו סגרתי וכביכול ”פתרתי” את הבעיות שלי – ”אני עזרתי לעצמי לצאת מהדיכאון הזה, אז הלקח והשיעור החשובים שלי מהיום הם שאני ורק אני לעצמי, לעולם לא אסמוך על אף אחד אחר”. תובנה שחרוטה בי עד היום. תובנה שהותירה אותי עם צורך עז לקרבה ויחד עם זאת מפוחדת ממנה ובודדה. מאותו רגע לא הצלחתי לבכות שוב במשך 12 שנים. היו פעמים שייחלתי לבכות כדי לפרוק כאב בחיים, אך היה שם מעצור חזק ממני, הבכי לעולם לא יצא. הפעם הבאה שבכיתי הייתה עם בעלי, אותה תובנה של אני לבד לעצמי, הותירה אחריה שובל של כאב והייתה בעלת השפעה קריטית על מהלכי חיי הבאים. כמובן שההתעללות ”דיברה” בקשרי העתידיים הדומיננטיים וזרעה בהם הרס. לימים, כשנשאתי, הטראומה התפרצה שוב בעצמה בלתי נשלטת, בכיתי שוב בלילות, הרגשתי שאני אבודה בתוך תהום שחורה ועמוקה. לא הבנתי את שעובר עלי. כך הגעתי לטיפול פסיכולוגי במטרה לטפל בתחושותיי כלפי בעלי וכלפי רגשותיי הקשים בהיותי נשואה. הטיפול הפגיש אותי לאט לאט עם ההתעללות שעברתי בילדותי ואשר הודחקה. הפצע האמתי נפתח מחדש. התפרקתי לרסיסים ונפשי הייתה אבודה. חוויתי דיכאון עמוק והתהלכתי כמו מת בגוף חי. שנים רבות של טיפול הצליחו במעט להוביל אותי למצב בו אוכל לשרוד. כן לשרוד. אין יום בו אני חווה אושר או שמחה בלב. יש שני מצבים ביניהם אני מתהלכת, הרע הוא תחושות זעם, עצבות,דכדוך, חוסר שקט פנימי. הטוב הוא להרגיש את אותם דברים רק במינון נמוך יותר. במסע הריפוי הארוך שלי זהו הנדבך האחרון. אין זו נקמה אלא התנקות טהורה מהעיוות והעמדת הפנים של הסביבה וכל מי שיודע על שאירע לי כאילו הדבר לא קרה. זהו תום ההקרבה של נפשי לנוכח קבלת עול השתיקה. מעל אתר זה רוצה אני לצעוק את צעקתי ואת כאבם של המוני נשים וגברים, אשר עוברים או עברו התעללות מינית או אונס על כל צורותיו. מעשה ההתעללות הוא מעשה רצח של נפש בריאה, שלעולם לא תוכל לאחות מחדש את חלקיה. אלו חיים שנגזלו מהקרבנות, חיים של אושר, שלווה, שקט פנימי, חיי אישות ואינטימיות, קרבה, אהבה. ההתעללות מרגע שהחלה לעולם אינה מפסיקה. הפגיעה נותרת שם והיא מהווה מעתה מסגרת התמונה. תמונת החיים. הפגיעה הקשה אינה רק ההתעללות עצמה אלא החוויות הקשות שאנו, הקרבנות מקבלים אחר כך מהסביבה, כמי שגופם ונפשם היו להיתר בידי המתעלל, אנו חווים אותו חוסר צדק מהחברה וממערכת המשפט. האם כל מה שתואר יכול לחול ”חוק התיישנות”?
יאמרו לכם כל הקרבנות כי כמו הרס ההתעללות המינית לעולם לא מתיישנת, ההפך, במהלך השנים רק משנה את צורותיה ותוקפת את הנפש כל פעם במעטה חדש. במסע הייסורים הארוך שעוברים הקרבנות, לוקח שנים להגיע למצב בו ניתן לפעול למען צדק ועונשו של המתעלל. לוקח שנים לצאת מתחושות האשמה והבושה, לוקח שנים לצעוק את הצעקה ואז שזה מגיע והקרבן חש שהוא אינו יותר חפץ אלא מי שמסוגל לעמוד על זכותו לצדק, הוא נתקל בחוק מדינה שאומר – העוול שנגרם לך התיישן ולכן לא ייעשה בעבורך צדק, אין לך הגנה, נקמה. ואותו סוטה ממשיך להתהלך חופשי ולבצע זממו בעוד קרבנות חפים מפשע. הלב שלי היום מכיר בזכותי, בערכי ובצורך שלי לקבל צדק. אל תישארו אדישים להתעללות מינית, באם הנפגעים הם מבין יקיריכם או אדם זר לכם. ההתעללות אינה רק כאב הקרבנות, אלא נגע החברה כולה. וכמו כל נגע עשו הכל כדי לבער אותה מקרביכם שמא תתפשט ותדפוק יום אחד על דלתכם. הקשיבו לזעקת הקרבנות עוד כשהיא אילמת. אל תקלו ראש בסימנים שהם מוסרים. אל תעצמו עיניים ותאמרו לאותו ילד ”אתה טועה, למלך יש בגדים”.

גן השלשה, ראיתי ילדות קטנות נהנות ואני נאנסת מתחת למים. צילום: ויקיפדיה

1 תְגוּבָה

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    כתבה ראוייה הממחישה היטב ומבהירה את עומק הטראומה שעוברים בחיים אנשים עם חוויות קשות המשפיעות עליהם כל חייהם ולא ניתן למחוק את רישומן הקשה

    הגב

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.