• 48
    Shares

לפני חודשים אחדים הזדמן לי להגיע להיכל המשפט, ישבתי במקום הצדק, עורכי הדין הסתובבו עם לקוחותיהם, לוחשים, מניפי ידיים, השופטת הצעירה נכנסה לאולם המשפטים והס הושלך, הקלדנית סדרה שערה, המשפט החל. הנושא היה משעמם עד להחריד, ואז פתח הסנגור את פיו והאדמה שכה ייחלתי כי תבלעני עמדה בסירובה. עו”ד חנוט בחליפה יוקרתית, ענוב בעניבת הלשכה ומדבר בשפה עילגת, נדמה כי מחצבה היתה לו מתחת ללשון. מביש היה לשמוע את איש המשפט, טענותיו לא החזיקו מים, שפתו ברמת כיתת יסודי, הלוגיקה שמטה את לסת השופטת, שעיניה נפערו מרגע לרגע, ואני התכווצתי עד כדי היעלמות כמעט. אני מספר את סיפורו של סנגור מפורכס, בטוח, זחוח זה, כדי לקונן על ההחלטה הבלתי נסבלת, בלתי הגיונית, של שרת המשפטים איילת שקד להיכנע ולהוריד את ציון העובר ל-60 מ-65. בית החרושת לעורכי דין הפך מזמן למשל ושנינה. מכללות, אוניברסיטאות, הוזילו עד בלי די את המקצוע החשוב. ההקלות המתמשכות הרחיבו את שורות הלא מתאימים להצטרף למאגר עורכי הדין, במדינה בה מספרם מהמובילים בעולם. במקום להוסיף מסננים, במקום להגביה דרישות, מדינת ישראל מורידה את הרמה, מצטרפת לבינוניות, מאפשרת להיכנע לבינוניות. אי אפשר להגזים בדרמה המציאותית במהלך זילות המקצוע והפיכתו לבינוני, וכמה מסכנים השופטים והלקוחות, אלו, הבינוניים יהיו אגב, השופטים של הדור הבא. הגלימה מתה מבושה.

איילת שקד, שרת המשפטים. חבל שנכנעה.

הגלימות מאדימות מבושה צילומים : ויקיפדיה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.