• 48
    Shares

שימו אטמי אוזניים, עצמו את העיניים ושוטו עימי לארץ בה הטינופת כבר כאן, ארץ כזו בה בני האדם הם יצורים חמומי מוח. למי שיש, רפה בינה עלי אוקטבות עצומות ודציבלים צרחניים, גסי רוח, אלימים מילולית, בחרבות ובגרזנים מוסיפים על הרע היוצא מהם.
זירת האגרוף הכי לוהטת, יותר מואן דאם, טרש, המון טרש. גועל נפש מרוכז, פני הדור כפני הכלב.
זר כי היה נקלע לתוכנית טלוויזיה או מה שנשאר ממנה היה מביט בהשתאות באנשים המוזרים המתגוללים אלה על אלה, פוגעים אלה באלה, צווחים, צורחים, מחרפים, מגדפים, קמים , נוטשים, חוזרים, צוחקים באופן מרים גבה, בקיצור לתוכנית הדגל, סוחפת הרייטינג.
אופירה וברקו כמשל, אין לי ספק כי מדובר באנשים טובים אפילו טובים פלוס, ברם נדמה כי מרגע ונדלקים הזרקורים והבמאי אומר שוט, הם מתחילים עם הבולשיט, לובשים מסכות, פושטים ולובשים דמויות, הקרקס במיטבו. וכשמגיע להתארח בתכנית ההרעשה הכבדה הזו, אדם שמבקש להעביר מסר, שמחה וצהלה, הקרקס עולה כיתה, ראו את אמיר חצרוני ”המטורלל” עם תואר פרופ’, ראו את ”האומן” דודו פארוק שגסות היא שם נרדף לשמו, ראו אותם, אלה גיבורי תרבותנו? לידם אופירה וברקו נדמים כחנה בבלי המנוחה, מלכת הנימוסים וההליכות. פני הדור כפני הכלב כבר אמרנו? ויסלחו לי הכלבים.

הטלוויזיה כזירת אגרוף. צילום: אילוסטרציה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.