• 48
    Shares

הם באמת, אבל ממש באמת, לא יחליטו, זה לא תפקידם, הם אמורים להיות עיתונאים מקצועיים ולהניח בצד את האג’נדה שלהם, כשהאידיאולוגיה, התפיסות, מתערבבות עם המקצועי, כשהמאווים הכמוסים, התקוות באים לידי ביטוי בסיקור. לא ברורה התדהמה, ההפתעה, הלסת הנשמטת של העיתונאים, מדוע להם מותר לשים על המוקד, לצלוב, להכניס את דעותיהם ולהפוך אותן לידיעות כאילו אובייקטיביות, ולראש הממשלה או מי מטעמו אסור לחשוף את פרצופיהם. האם הרמת הגבה, מצמוץ העיניים, צקצוק בשפתיים והמימיקה שכולה: ”אנחנו יודעים את האמת, אנחנו החוקרים, השופטים והתליינים, אל תתנו לעובדות לבלבל אתכם”.
הצביעות, ההתחסדות, ההתלהמות וכמובן מילות הקסם: הסתה, רוחות של 1994, הרצח הבא על הקיר” ועוד. את מילות הקסם האלה לא שלפו כשחבל תליה הוצמד כאקט , אומנותי כמובן, לראשו של בנימין נתניהו, כשהיועץ המשפטי לממשלה אוים, הואשם ונסחט על ידי מפגיני 1783 במכולת, בבית, בבית הכנסת ועל מצבת אביו, זו הפגנה לגיטימית, חופש הביטוי. הר הצביעות. אם העיתונאים מבקשים שיתייחסו אליהם בכבוד, שיכבדו את המקצוע בו הם עוסקים ולא יהפכו כאמור דעה לידיעה.

מדוע הם כל כך מתרגשים? כשהופכים דעה לידיעה זו התוצאה והיא לגיטימית צילום: אינסטגרם בנימין נתניהו

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.