תרשו לי לא להתרגש. תרשו לי לא להחמיץ פנים, תרשו לי לנסות גישה אחרת, לא של זעם, לא של תסכול, לא של בושה, לא של חרפה, בלי החרפה. תרשו לי לחבק, מטאפורית כמובן, כי הן בוודאי ”שומרות נגיעה”, בלי גוועאלד, בלי שייגעץ, בלי זעקות שבר ובלי אוי, אוי, אוי.

בירושלים החליטו מספר נשים לפתוח דוכן מתחרה לחב”ד ולהזמין נשים להניח תפילין ברחובה של עיר. מדובר באותו קומץ נשים שמעוררות בכל חודש את הכותל המערבי ומבקשות לחבוק ספרי תורה ולהתפלל ברחבה עם טלית ותפילין, עתה הן מבקשות להניח לנשים תפילין, שתנחנה. כמה יכולות להיות מסוכנות נשים שנפשן יוצאת לרצועות עור שחורות ואותיות כתובות בקסת ודיו. אם לא יקפצו הקופצים המסורתיים, אם לא תחל מחאה, אם לא יבקשו פוליטיקאים ואנשי שלומם ”לעשות סיבוב” על הדוכן הזה, הוא יגווע כמו שנולד, אם לא יגווע שיפעל להנאת הנשים, נשות הכותל.

בתודעה הציבורית, משום שיש ריקוד תרבות מסורתי שזה נהנה וזה אינו חסר. אם תתאפשר להן התפילה ברחבת הכותל לא רק בראשי חודשים, בכל יום, אש המאבק תכבה, אם יאפשרו להן דוכנים בכל העיר עם חיוך וחדווה, הדוכנים יקופלו במהרה. הן רוצות לרקוד עם כיפות צבעוניות, טליתות זוהרות ורצועות תפילין אופנתיות, שתרקודנה, הן רוצות להתגלגל בשלג בהרי ירושלים לטהר עצמן, שתתגלגלנה, הן רוצות סיגופים ותעניות שתתעננה. תנו להן את מבוקשן, הן כבר תחפשנה מאבקים אחרים. כבדו את זכותן לעצמאות דתית, רוחנית שאינה פוגענית ובה לנשות הכותל גואל וליהודי האורתודוקסיה משיח.

נשות הכותל. עכשיו דוכן להנחת תפילין לנשים. תנו להן בחיוך. צילום: ויקיפדיה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.