חסד גדול עשה חוקר הספרות, אברהם בלאן מעיתון ”הארץ” כאשר שבועיים ויותר מאז נטמנה הסופרת עמליה כהנא כרמון, הביא לידיעת הקוראים את דבר פטירתה בדומיה, לבדה.
עמליה כהנא כרמון, כלת פרס ישראל זכתה בכל פרסי ההוקרה החשובים בספרות העברית, מפרס היצירה לסופרים ומשוררים, דרך פרס ביאליק, פרס נשיא המדינה.
עמליה נולדה לפני 93 שנים בקיבוץ עין חרוד, צאצאית לבעל שם טוב מצד אביה. אגודת הסופרים העבריים לא פרסמה מודעת אבל על פטירתה, מדינת ישראל לא הרכינה ראש, ואיש לא עבר ליד ארונה עטוף בדגל ישראל שלא הונח בבימת ”הבימה” או הקמארי, הנשיא לא ספד, שרת התרבות לא כאבה את לכתה, ראש הממשלה לא הגיע מוקדם לשאת מילים אל מול הוגי הדעות שלא הגיעו ללוותה בדרכה האחרונה. מה היא עמוס עוז??יש שיאמרו כי אינה נופלת באיכויות כתיבתה מעוז המנוח.
בני משפחתה בחרו לא לפרסם את דבר מותה, זו זכותם, ברם האם מי שלמדנו אותה בתיכון, מי שקראנו את ספריה בשקיקה ובאהבה לא ראויה לכבוד מינימאלי, ציבורי?
הבן אומר כי פשוט לא השכילו לדעת עד כמה חשובה אמם במימד הציבורי ולכן לא פרסמו הודעה.
עמליה כהנא כרמון נחשבת לאחת מהסופרות החשובות של המאה העשרים, בחשיבותה אינה נופלת מעמוס עוז או חיים גורי, לכן ראוי לחשוב על אחריות ציבורית ברמה שאגודת הסופרים או מנהלת פרס ישראל, יציינו במודעה קטנה את דבר פטירת זוכיהם, בדיוק כמו שארגונים אחרים נוהגים, עמליה כהנא כרמון איננה, אך ספריה המרגשים ובראשם ”בכפיפה אחת”, ו”ירח בעמק איילון”, ”שדות מגנטיים”, ”ליוויתי אותה בדרך הביתה”, ”פגישה חצי פגישה”, ”נעימה ששון כותבת שירים” ועוד, יישארו לנצח.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.