לקרא את כותרות העיתונים ביום שאחרי נאומו של בני גנץ, הרמטכ”ל העשרים ולא להאמין. נאום עמוס באמירות חשובות, משמעותיות, ברם לא משהו חדש שלא יכול להתחבר עם תמר זנדברג או מיכאל בן ארי, איילת שקד או אבי גבאי, דוד אמסלם או ציפי ליבני, בני, גם, גם, גם.
הכותרות הכתירו אותו למגה סלב, אליל, המציל, המושיע, יצחק רבין החדש, לוק ראש ממשלתי, היורש.

בני גנץ דיבר עצמו לדעת, 36 דקות נאם ונאם, הפסקות מחיאת הכפיים המתוזמנות וחבורת הצעקנים ששרו ”הוא הא מי זה בא, ראש הממשלה הבא”. בני גנץ הוא אדם ראוי, מכובד, אדם שהצטרפותו לפוליטיקה היא ברכה, אך העיתונאים מטעם מפלגת: ”רק לא ביבי”, חברו למגישי מפלגת: ”ביבי הביתה” ולפרשנים ממפלגת: ”ביבי לכלא”, כדי להאדיר את הנאום השגרתי, שבלוני, צפוי משהו.
הכמיהה למשהו אחר, משבשת קצת את האחריות לקולקטיב התבוני, חלק גדול מהעם, הרצון למשהו חדש, נטול סיפורי שפחה 1, 2, 3, 4, סיפורי אדונים ומשרתים, סיפורי הסתה, סיפורי מחלוקת.
נאום הבכורה של גנץ, הוא נאום של תקווה, נאום של רצון לשנות, נאום שבו אנשים, גם מי שאינם מיישרים קו עם כל דבריו, מוצאים חיבור בהיבט כזה או אחר בנאומו. בני גנץ, מגיש ממלכתיות, נאום בכורה, את שאר העבודה יעשו לו כל חברי מפלגת ”רק לא ביבי”, שכבר מאדירים את דמותו של האיש שלא עשה דבר בתחום האזרחי ומבקש להנהיג את המדינה השסועה, הקרועה והמפולגת. בני גנץ בממשלה זו ברכה ענקית , אנחנו ממלכתיים לא מלוכנים, בואו לא נכתיר כתר מלכות לראשו של גנץ.

בני גנץ: יחי המלך החדש. צילום מסך

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.