• 48
    Shares

אתמול עמדתי, צעדתי, קראתי, כעסתי, אהבתי, ובעיקר ידעתי שיש תקווה. הייתי שם בתל אביב עם עוד אלפי צעירות וצעירים, מבוגרים וילדים, עם בני העדה ועם עם ישראל היפה שהגיע לחבק, לחזק, לתמוך, לתת קול לכאב, לתסכול, לזעם, לתת פנים למי שחשים יום יום את הגזענות המרימה ראש, באופן בוטה, גס ומכוער.
הייתי שם וראיתי את אחיי ואחיותיי, לוהטים באש הגאווה, הביחד, כמו אומרים עד כאן, לא יהיה עוד כדבר הזה שבן העדה יירה, באמצע היום, ברחובה של עיר, דורשים את השוויון בכוח הזכות ולא בזכות הכוח.

הייתי שם וראיתי את האור והלהט, איננו דורשים את מה שלא מגיע לנו, אנו תובעים, דורשים, עומדים על כך שלא תהיה גזענות, שלא תרים ראש, יש לנו אמירה ברורה, חד משמעית, שוויון מלא, בכל מכל וכל.
הייתי שם וחזרתי כואב על יהודה ביאדגה ז”ל, על כל ההרוגים, על מאבק ההתערות וההשתלבות של שוטרי ישראל עם העדה, לא יהיה עוד כיהודה, לא יהיו שוטרים שיפרשו צבע עור עם איכות אנושית, לא יהיה כדבר הזה.
הייתי שם, חזרתי עם אמונה שמלחמת התקומה של בני העדה, הדור השני והשלישי המניף את נס המרד, נס התקומה, נס העד כאן.
הייתי שם, וחזרתי עם תקווה בתקווה שלא תכזיב.

המחאה הבהירה, מה שהיה לא יהיה עוד, לעולם. צילומים: אלבום פרטי

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.