• 46
    Shares

הקהל לא הפסיק לצחוק, צחוק משוחרר, צחוק אמיתי, צחוק של ”אני מסכים עם כל מילה”. בהיכלי התרבות השונים ”רצה” בימים אלה הצגה בשפה המרוקאית ”לערוס די ז’קלין”, החתן של ז’קלין, מעבר למשחק המצוין והמשובח של השחקנים ובראשם לויס אפוטה המרשים בשלל דמויות והמורה לחינוך מיוחד מקריית שמונה, פרח טל, שחקנית בחסד. אחרי הצחוקים, העליזות, כשמנקים את רעשי הרקע אפשר להתוודע למחאה אותנטית, מחאה נגד ”פרות קדושות” אשר במיוחד בציבור המרוקאי לא נוגעים בהן, דמות הרב הישיש החמדן תרתי משמע, האמונה באהבה ללא כפייה, הפטריארכאליות המשפחתית ההפוכה בה הגבר הוא האשה והאשה היא בעלת הבית, השכן הרוסי והשכן המגמגם, דמויות מתוך החיים אשר מסירות שכבה אחר שכבה בקומדיה המצוינת הזו ומציבות מראה, לא מחמיאה, כלפי עולם הכישוף, האמונות הטפלות, האמונה בצדיקים. ודמות הרב השרלטן המתהדר בגלביה לבנה, זקן עד הברכיים, משקפי זאב רווח והמסכה הזו מורדת ממנו אט אט.
הקומדיה המעולה הזו ראויה לצפייה פעמיים, הראשונה כדי לצחוק מכל הלב, השנייה כדי להתבונן טיפ טיפה עמוק יותר, פנימה, ללא ספק מדובר בקומדיה-סאטירה משובחת שנדמה כי הקדימה את זמנה.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.