”הללויה”, ”אבאניבי”, ”חי”, ”כאן נולדתי”, חלק מפס הקול הישראלי, ההצלחות בארוויזיון, יותר או פחות. לאן נעלמה השירה בשפה העברית? בשנים האחרונות נציגי מדינת ישראל שרים באנגלית בתחרות הבינלאומית, בעיניי זה לא ראוי. נקודה.

רגע טרם שיקפצו עלי המצקצקים והמרצינים ויקראו לי לחזור ל 1960, למאורת הפרימיטיביות ולחושך, אודה אם נזיז לרגע את רעשי הרקע ונקשיב.

הארוויזיון נולד במטרה שכל מדינה תציג את ייחודה במלל, כוריאוגרפיה, מסר. שזמרנו היקרים בוחרים לשיר באנגלית, יש כאן אמירה, אין כאן פטריוטיות, אין גאווה לאומית.

הרי סיה, בון ג’ובי, אדל, ליידי גאגא והביטלס הם המקור הטוב ביותר, מדוע אם כן שנסתפק בחיקוי מוצלח פחות או יותר?

חייבים לחזור לשיר בשפה העברית, או ממה שנותר ממנה אחרי הסלנג והאימוג’י שנכנסו בדלת המרכזית של מילים זרות לשיח המדובר.

כשמניפים את דגל ישראל, כשמתרגשים מדוז פואה לנציג הישראלי, החזה מתרחב, מנופח מגאווה מקומית. מעבר לכל זאת יש גם מסר לדור הצעיר, שפה היא שייכות, היא חלק מהזהות, היא אמירה שיש לנו את המיוחד לנו כעם, כאומה.

מדינת ישראל חייבת לקבוע כי הזמר או הזמרת שייצגו אותה בארוויזיון ישירו לפחות שמונים אחוז מהשיר בשפה העברית. זה עבד מצוין גם ב”הללויה” שהושר במאה אחוזים בשפה העברית.

אגב, קרקורים ועיוותים אותנטיים ויפים בהחלט באים בחשבון כחלק מ-20% שפת הלעז. בהצלחה לקובי מרימי שלנו, שיר בעברית, שיר ישראלי.

הארוויזיון, כבוד לשפה הלאומית. צילום: ויקיפדיה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.