יועצי התקשורת שלפו את הלפטופים, בוואצאפים כבר נכתבו מילות ההחלמה מהירי, ידנו הארוכה תגיע, למוטט את הרשות, להכריע את החמאס, דם יהודי אינו הפקר, עונש מוות למחבלים, תוצאת הכיבוש המשחית, תוצאת הרמיסות הלאומיות, לעצור את העברת הכספים לרשות הפלשתינאית, הכסף לרשות הוא ביטחון עקיף לשקט.

כתבים, עורכים, עצרו נשימתם, טויטר, פייסבוק, אינסטגרם. מה טוב יותר לזכות בעוד כותרת, אזכור, ציטוט, מאשר יהודי הנדקר בשכונת גילה בירושלים ומצבו קשה.

ואז כמו חולה סוכרת שהתנזר מסוכר וחוטף היפו, ירד הסוכר בבת אחת, הרקע לדקירה פלילי, לא לאומני. במקום שתשמע אנחת רווחה, נשמעה אנחת אכזבה,

הלפטופים הוכנסו, הטויטר כמו האינסטגרם והפייס נותרו באילמותם, הפרשנים החזירו את הקלישאות, היועצים התאכזבו, אך לא התייאשו. כעת מתחיל המרוץ אחר הספין, הכותרת, המסר הבא שייקלט היטב ויזכיר את שם המועמד, איזו אכזבה, הדקירה והמצב הקשה הוא רק פלילי, זה לא משווק טוב, מותר לדקור על רקע פלילי, מותר לחסל חשבונות, לזרוק רימונים, לרצוח על רקע ”כבוד חרפת המשפחה” ועוד, אח, לא היה לאומני. איזו אכזבה.

תנו לנו דקירה לאומנית ותשמעו את הגיגי נבחרנו במיטבם. צילום: אילוסטרציה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.