• 48
    Shares

בערב מרגש ומיוחד לזכרו של הרב אלישע וישליצקי, אוהב ישראל וידיד אמת של הגרעין התורני – ציוני בנצרת עילית, ריגש יאיר רביב, כשדיבר על הקשר המיוחד שלו עם הרב. גם הפכים מתחברים, גם דתיים וחילוניים יכולים לדור בכפיפה אחת.

”לפני כחודש, במסע הלוויה עם הציבור העצום שבא ללוות את הרב אלישע בדרכו האחרונה ולחלוק ביחד את הכאב הגדול, היינו גם אנחנו, קבוצת חברים עם חולצות כחולות של מחנות העולים והנוער העובד והלומד והשומר הצעיר, שבאו לכאוב ביחד עם הציבור הרחב ולהיפרד. חשוב לי לספר על הרב אלישע שאני פגשתי, שהצליח לחצות מחיצות של מגזרים ומחנות ולגעת גם בנו ולהותיר בנו חותם”, פתח יאיר רביב את דבריו ביום עיון וזיכרון לרב אלישע וישליצקי זצ”ל, שיזמו מנהל הגרעין התורני-ציוני צחי וייס וראש ישיבת ההסדר דני סגליס בנצרת עילית.

עוד אמר יאיר: “כשאני חושב על הרב אלישע עולה לי קודם כל המבט החם, הקורן שפוגש אותך. מבט שכולו אור. אח”כ החיבוק החזק, החיבוק שכל הלב נמצא בתוכו. מה לחיבוק כזה מהרב אלישע, איש הציונות הדתית בכל כולו, ולי, איש שמאל, ציוני-סוציאליסט, שלכאורה, רחוק כל כך מדרכו?
פגשתי את הרב אלישע בפעם הראשונה ב2011. בפגישה שלו איתנו, אנשי התנועות הכחולות שבה שוחחנו על האפשרות להקים גוף משותף לגרעינים התורניים, לתנועות המחנכים ולתנועות האחרות של הקהילות המשימתיות – קהילות של יהודים הרריים, יוצאי אתיופיה, דרוזים, רשת נטיעות ועוד. בפגישה נתן הרב אלישע את ברכתו להקמת השותפות הכל כך לא מובנת מאליה- ממנה נולדה מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות ומאז ליווה אותה מקרוב ומרחוק ורוחו שרתה עליה ועלינו”.

יאיר המשיך: “מאז שבנו ונפגשנו לאורך הדרך. אחרי פטירתו של שי תוב”ל ז”ל, היתה לי הרגשה שהקשר והמחויבות המשותפת העמיקו, שלמפעל המשותף שנשאנו ביחד, נוסף הזיכרון המשותף של ש”י והמחויבות אליו. ב-2015 קיימנו בתנועה יום, שבנינו ביחד עם הרב אלישע, לציון עשר שנים לפינוי גוש קטיף. זה היה יום שרוחה של השותפות שכוננו במועצה שרתה עליו. יום שאמר שמחלוקת פוליטית, גם אם קשה ועמוקה, לא מונעת מהיכולת להיות שותפים ואמפטיים לכאב העצום של מי שנעקרו מבתיהם וממפעל חייהם. שאמפתיה ושותפות גורל אינן צריכות להיעצר בגבולות המחנות הפוליטיים ומוטל עלינו לשאול ביחד את השאלה של הדרך להמשיך ולבנות ביחד את החברה הישראלית גם נוכח שאלות גורליות שאנחנו חלוקים עליהם באופן עמוק. מהמפגש הזה נולדו מפגשים נוספים שלנו עם אנשי גוש קטיף-סמינר שלנו וביקור הדדי שלכם, כשהרב אלישע מלווה את המפגש הזה, ועד מפגשים, ושיחות, וגם נקודות של מחלוקת שלא טישטשנו – וקבענו להפגש ולהמשיך ולברר אותה. שיחה שלא הצלחנו להשלים…”.

יאיר בחר לשתף את הנוכחים בסיפורו האישי: “אז מה היה שם? מה יצר את החיבור הזה, המיוחד במינו, העמוק למרות המקומות השונים כל כך שאנחנו באים מהם?
זכורה לי מהשיחה עם הרב אלישע ביום שערכנו לציון פינוי גוש קטיף, אמירתו שמי שיש לו אמת פנימית ברורה והוא בטוח בה, אינו חשוש מהמפגש עם אנשים עם עמדות אחרות ושמפגש בין מקומות של אמת גם ימצא את האמת המשותפת ואת דרך להתמודד גם עם האתגרים והפערים. שההתנצחות והמחלוקת שמאפיינים את החברה היום מעידים בדרך כלל דווקא על חולשה פנימית.
דפי העיתונים ועמודי הפייסבוק מלאים בהתנצחות בלתי נגמרת, שמאל-ימין , דתיים-חילוניים, ערבים- יהודים. אך ההתנצחות הזאת מסתירה מגמות פירוק כלליות שהולכות ומתרחבות. החישוקים שחיברו את החברה והעם בישראל למפעל משותף, לסולידריות וזהות בסיסית משותפת, החישוקים שעליהם נשען המפעל הציוני הולכים ומפורקים מסביבנו, הולכת ומתפרקת השותפות הציונית העמוקה, הזרמים השונים בעם היהודי שבאו ליצור ארץ ישראל חברת מופת לעם היהודי על שלל גווניו. השותפות הזאת מתפרקת תחילה לזרמים ומגזרים שמתנצחים איש עם רעהו, ולאחר מכן מתפרק כל זרם בפני עצמו ומותירים אדם אדם לעצמו ולגורלו.
בתוך כך, הקהילות המשימתיות לסוגיהם השונים מציעות מעשה מסוג שונה ובכיוון הפוך למגמה הכללית. בתוך הרעש הגדול הן מציעות מעשה של קול דממה דקה. אנשים שבוחרים להקדיש את חייהם למעשה של תיקון, ללכת לחיות בפריפריה ולפעול לחיזוקה, ליצירת ובניית חברה טובה יותר על פי תפיסתם והשקפת עולם, ובוחרים לעשות זאת לא לבד אלא ביחד עם אנשים נוספים כחלק מבנייה של קהילות הולכות ומתרחבות. יש במעשים האלה אמת משותפת ועמוקה- אמת של חיבור ותיקון אל מול מגמות הפירוק.
הרב אלישע זיהה שמועצת הקבוצות המשימתיות יכולה להביא קריאה מיוחדת במינה לחברה בישראל. שתנועה ציונית אמיתית שעסוקה ביצירה חברה טובה יותר וצודקת יותר, צריכה לחשוב על חברה שמכילה את כל המגוון הקיים בישראל, המגוון הפוליטי, מגוון העדתי ומגוון העמים, שמתמודד על המשותף ועל השונות והמחלוקת ומצליח לחפש ביחד. שהאתגר העומד בפנינו הוא ליצור מתוך ברית הגורל הקיימת בינינו, ברית ייעוד חדשה, בשורה חדשה. בשורה שבאה מתוך דווקא מתוך השותפות בין השונים.
הרב אלישע היה קודם כל איש של אמת פנימית גדולה ושל ענווה גדולה. ששם לפני הכל את האצבע על תיקון המידות של האדם את עצמו, ומתוך התיקון הזה את התיקון הכללי. האיכות המיוחדת במינה הזאת נגעה בי והותירה בי חותם מהמפגש הראשון שלי איתו ומלווה אותי ותמשיך ללוות. מאז היוודע הבשורה הקשה, אני הולך עם מועקה ועם כאב, נזכר כל פעם מחדש בעיניים המאירות, בחיבוק שאני יכול לחוש אותו.
המפגש האחרון שלי עם הרב, לפני שנה וחצי, ביום שישי של פרשת “שלח” הוא לימד אותנו ודיבר על הפרשה. אני ציינתי כי הקריאה של המחנות העולים-“עלה נעלה כי יכול נוכל לה ” לקוחה מהפרשה- פסוק שמגולמת בו האמת הפנימית של תביעת ההגשמה של התנועה.
אני לוקח עמי את הזיכרונות ואת העצב והגדול, להמשך היצירה והעשייה, ומקווה ומייחל שבמעשינו נהיה ראויים להגשמה של מורשתו ונמלא ולו מעט מהחלל שנפער עם לכתו”. סיים יאיר רביב.

התכנסו ליום עיון לזכר הרב וישליצקי זצ”ל.
צילום: אלבום פרטי

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.