ראיתי אותו בעליבותו, בילדותו, בכאב, בייסורים, ברגעי השפל, בחוסר התקווה. ראיתי אותו בתפארתו, בבגרותו, בשמחה, באושר, ברגעי ההוד, בתקווה והפסגה. ראיתי אותו.
בעידן בו קל כל כך לתקוף את מוסדות הרווחה, להאשימם בכל תחלואי החברה, להציב לפתחם מראה שכל הנדכאים והחלכאים ניבטים ממנה, חשוב לי לספר את סיפורו של אורן, בן לאם נרקומנית ואב שמעולם לא ראה.

פקידות הסעד הוזעקו ע”י השכנים לקול בכיו של הילד הקטן בן הארבע שנותר לבדו בביתו, סגור ומסוגר, כבאי מיומן פרץ את דלת הבית, ההזנחה, הזוהמה שנגלת לנגד עיניו ובתווך אורן הקטן, גרמו לזעזוע.

פקידות הסעד חילצו אותו מתהומות העתיד השחור שהמתין לו בקצה הבית הנעול, נטוש לגורלו. הוא גדל בפנימיות, הברירה והכורח, בוודאי לא האידיאל, הוא שרד, מצא את מקומו, החליט לא להתקרבן, לאסוף בעזרת צוות טיפולי, חינוכי, את חייו. לצעוד את צעדיו לבד עם תומכים, לרוץ עם קביים, ליפול, לקום, להתרומם ולהשתטח.

כיום הוא כבר אחרי תעודת בגרות, אחרי שיות צבאי משמעותי, אחרי תואר במינהל עסקים, אחרי פרידה מתואר ילד הפנימייה שילווה אותו עד יומו האחרון. והילד הזה, אבא מאושר, עם החליפה המחויטת הוא יותר ילד עם עיניים בורקות בתוך ים זוהמה בבית נעול.
לעיתים כדאי להזכיר שיש מי שמדברים ויש מי שעושים, עובדי רווחה לרוב עושים, ובאהבה. מצילים חיים, ממש.

יצא ממעגל המצוקה למעגל הרווחה. יש סיכוי לאהבה. צילומים: אילוסטרציה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.