• 48
    Shares

אני נדרש שוב לסיפור המכונן שסיפר לי לפני למעלה משלושים שנה חברי הטוב, מדריך טיולים רהוט ונבון. כך שח לי ידידי. הדרכתי ”חבורה כבדה” של יהודים מארה”ב בירושלים.

הם היו נחמדים, נלהבים, פטריוטים ומקסימים. במסגרת ההדרכה, נעצרנו בכל פעם ליד לוח שיש או לוח ברזל ועליו חרותות מילות תודה לנציגי עמנו.

זה מספר מי תרם את המחלקה הזו בשערי צדק, זה את האולם באוניברסיטה העברית, אחר את בית הכנסת המפואר, וזה את הטיילת, וכך זה נמשך.

לקראת סוף ההדרכה, מספר ידידי, החלטתי לעשות שינוי בעלילה, ביקשתי מנהג האוטובוס שבדרך לבית וגן יעצור בכניסה להר הרצל, התיירים היהודים ירדו נרגשים, לא הבינו לאן אנו הולכים, ואז, מתרגש כל פעם מחדש, ידידי מורה הדרך כשהוא מתאר את מה שאירע שם, עמדו הנדיבים היהודים, מול אלפי קברי החיילים המתים, ולא אשכח לעולם את הרעד בקולי כשאמרתי להם: אתם תרמתם את הבניין הזה, את האולם ההוא, את הטיילת היפה, את המתנ”ס הזה. אנחנו תרמנו את זה.

הייתה דממה, עלינו לאוטובוס, בתחנה המרכזית בירושלים בתחנה קו 18, היכן שהיו פיגועי טרור נוראים, נפרדתי מהם לשלום.
אני מספר סיפור זה כשאני קורא את הודעות אחינו היהודים בשדולה החשובה הפרו ישראלית, המגנה ופועלת למען ישראל איפא”ק, שהודיעה על דאגתה, זעזועה, חרדתה מהצטרפות עוצמה יהודית לכנסת ישראל.

אני מצטרף למחאה, לדאגה, רק מצפה שהדאגה הזו תהיה אמיתית, לא סובייקטיבית.
ותמיד, אבל תמיד, אני זוכר את הר הרצל מול מוזיאון ישראל.

הר הרצל. את זה אנחנו נתנו לנדיבים, אחינו שבארה”ב. צילום: ויקיפדיה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.