• 48
    Shares

יום ראשון השבוע היה קטלני במיוחד, תאונה קשה בין רכב פרטי בו נהגה צעירה, לאוטובוס שעלו בחיי הצעירה, אופנוען התרסק לכביש, איש מבוגר נדרס במעבר חצייה, שתי נשים טבעו למוות בתאונת סירה בצ’ילה וזהו.

לצעירה שנהרגה בתאונת הרכב הפרטי והאוטובוס היו חיים מלאים, רק השתחררה מצ”ל ,שכרה דירה, קראו לה גל אליהו, היא הייתה תוססת, מלאת שמחת חיים, היו לה הורים אוהבים, אחים, סבא וסבתא והנה הפכה בין תאונה מגל מיריאל אליהו, למספר סטטיסטי בהרוגי מלחמת הכביש הבלתי נגמרת.

אל מול הרפרוף המהיר בחדשות, עסקה התקשורת במלא העוז בשתי נשים שיצאו לטיול בצ’ילה, שידורים ישירים, ראיונות עם מומחים, מדריכי תיירים, קונסול ושגריר .
גלילה ביטון ודינה פורת הן הנשים שנהרגו בתאונת הסירה, בשייט שהיה אמור להיות חוויה ושמחה ענקית. שלא יובן אחרת , כך צריך להתייחס לתאונה בים, באוויר וביבשה, בכבוד, בכאב, בעוצמה, בהפקת לקחים.

אך מדוע כשזה קורה בצ’ילה זה הופך לסיפור שמחזיק מהדורות חדשות במשך יומיים וכשנהרגים שלשה בני אדם, בלי שם, בתאונות דרכים באותה שעה בארץ, איש לא זוכר את שמם.
מדינת ישראל חייבת ללמוד את מתיה, את הרוגי תאונותיה, בארץ ובחו”ל, לתת להם פנים ושם, לספר את סיפור חייהם, את אהבותיהם, תחביבם, את רגעי החסד של יקיריהם המתגעגעים, את החורבן והשבר.

כשלהרוגה והרוג יהיו פנים, יהיה שם, יהיו חיים, הדבר עשוי לחלחל לנוהגים בכביש, אולי למנוע את ההרוג הבא.
גל מיריאל אליהו, נערה, בחורה צעירה, יפה ומוכשרת, עתה היא ערוגה פורחת עם זרי הדומעים בבית העלמין בבית שאן. תזכרו את גל, תיזהרו בכביש יותר.

גל, כל החיים היו לפניה וכעת שירת חייה באמצע נפסקה. צילום: פייסבוק

1 תְגוּבָה

  1. חיים

    ממש עצוב . הכתב צודק … לאף אחד לא אכפת מהמתים על הכבישים ..
    עולם שלם נמחק באווחה אחת .
    שלא תדעו עוד צער

    הגב

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.