• 48
    Shares

עמית סגל, עיתונאי נחשב, מוערך, פובליציסט שלאמירותיו יש משמעות וערך, העז, ממש העז, ”בן הטרוריסט” הזה, לומר את שרבים חושבים אך לא מעזים, המלך הוא עירום.
מלך המוסר, המצפן, המניע את בלוטות הצדק והזעזוע של השמאל הישראלי, האלוף בהטלת רפש ומומים בכל מי שאינו חושב כמוהו או צועד בנתיביו, האפרטהייד, פאשיזם, קץ הדמוקרטיה, גזענות ושאר מילים מנצחות.
עמית סגל העז לחשוף את קלונם של מצקצקי הלשון והמוסר הסלקטיבי, הוא הסתייג ויותר מכך כינה את חבורת ”עוצמה לישראל” גזענים, ברם בד בבד חשף את השקר השמאלי הנפוץ והנפיץ, אסור לגנות את המרגל הנמלט ד”ר עזמי בשארה, צריכים לחבק את המחבל לכאורה , בחליפה ד”ר באסל גטאס, מבריח הטלפונים למחבלים, צריך להכיל את חובבת השייט חנין זועבי, וכבוד גדול לשבת ליד האנטישמי היהודי ד”ר עופר כסיף, שמתנגד לעצם היות ישראל מדינה יהודית, אך ייהנה עד בלי די ממשכורת שמנה והטבות מפליגות.

עיתונאים יצאו להתקפה מתוזמנת היטב עם ”אנשי רוח” דוגמת החשוד בעבירות מין, ”המשורר” יצחק לאור, המומחה בשירת שטנה ורפש. אלה תקפו את אביו של עמית סגל, חגי סגל, ”טרוריסט שהפך לעורך עיתון”, אלה כינו את עמית סגל ”היטלר”, לא פחות. ואילו איימן עודה הפלשתינאי-ערבי ”המתון”, שרואה את היהוד במתקפה חזיתית על מי שחשף את קלונם וערוותם ברבים.

מותר, ראוי ורצוי להתווכח עם סגל, אך דמוניזציה היא נשקם של המובסים. ושתיקת העיתונאים המדאיגה, המחפירה, הייתכן שמותר לבטא רק דעה אחת משמאל עד שמאל קיצוני, האם אין ולו עיתונאי אחד שיבהיר כי דמוקרטיה וחופש הביטוי הם לא דיקטטורה מחשבתית והחופש לשיסוי?
ההשוואה בין היטלר לסגל מספרת את כל הסיפור האמיתי, גם אז היו מי שראו, שמעו, שתקו וההמשך ידוע.

עמית סגל, העז לחשוף את קשר השתיקה מול בחירת איסלמיסטים תומכי חמס והוצב על המטרה. צילום : ויקיפדיה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.