נעצום לרגע עיניים, 30 שניות בלבד, נקשיב לעצמנו ונחשוב. ח”כ מהספסלים האחוריים של אחת מתנועות הימין מואשם בפגיעה מינית באשה, מי שהייתה מוציאה זאת לאור הייתה ח”כית מהשמאל, מה היה עולה בגורלו? תשאלו את מי שרק נחשדו בפוסטים ולא הגיעו לדין, ניסן סמוליאנסקי למשל, ינון מגל למשל, הרי שהתקשורת לא הייתה ברובה מניחה להם להמשיך הלאה.
המנעד היה מירידה מהבימה הציבורית וכניסה לתהומות הנשייה ועד להעלותו על המוקד בפאנלים, מומחים, מקורבים של המקורבים, המורה מכתה ג’, המדריך בתנועת הנוער והמפקד בצבא, הנושא לא היה יורד מסדר היום הציבורי, גם אם היה יורד לרגע, מייד היה מוחזר.

ועכשיו נעצום שוב עיניים, 30 שניות בלבד, נקשיב לעצמנו ונחשוב, יו”ר מפלגה, התקווה הלבנה, רמטכ”ל מהמרכז שמאל, מואשם ע”י אשה עם פנים, קול ובכי, בפגיעה מינית, מי שהוציאה את הסיפור היא שרה בממשלת ישראל, מה עולה בגורל הפרשה? ובכן, שקט, דממה, אלם, המעזים מזכירים כבדרך אגב, אין דרישות לתשובות, ארגוני הנשים בתענית דיבור, מרכזי נפגעות אונס ותקיפה מינית יצאו לחופש מעבר להרי החושך, שם אין סלולארי, מיישרים קו.

כשמנסים להבין מדוע רוב הציבור בז לתקשורת ואינו מאמין לתקשורת, זה הסיפור. בני גנץ, יו”ר כחול לבן, מואשם ע”י נאוה ג’ייקובס כי חשף את איבר מינו בפניה, גנץ מכחיש, תובע חצי מיליון ש”ח וטוען כי מדובר בהסתה. וכמובן רומז כי מדובר בסיפור מבושל.

ג’ייקובס מתעקשת כי האירוע החמור ברפת של הכפר הירוק היה גם היה, ואינה מתכוונת להיכנע למה שהיא מגדירה כניסיון להשתיק אותה. והתקשורת? דווקא שותקת מאוד.

בני גנץ, אם הסיפור הזה היה בימין, האם התקשורת הייתה מתנהלת כך? לא. צילום: ויקיפדיה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.