• 48
    Shares

אח, לו היה כל השנה פסח, איזה עולם יפה, מקבל, משתף זה היה יכול להיות. לא, לא בגלל המצות, אפילו לא בגלל החרוסת, פשוט בגלל הניקיון, הריח הטוב אך יותר מזה השותפות המיוחדת לחודש מפורים ועד פסח.

הן באות עם רעלות, עם ג’ינסים, נשים ערביות מישראל ומשטחי הרשות מכירות את נפש הישראליות, הרוצות להיות מוכנות בבוהק ניקיון ביתן לפסח, אך עתותן או חשקן אינו תמיד בידיהן.

הנשים מגיעות בשמחה, לפעמים בבודדות, לפעמים כקבוצה, יומיים וחצי ”מתנפלות” על הבית, ממרקות תריסים שלא ראו מים מהפסח הקודם, שוטפות, שוצפות, מקרצפות, מבהיקות, מבריקות, שמחה וצהלה. מעבר לתשלום שהן מקבלות במזומן, בלי חשבונית, בלי מס הכנסה, בלי קבלה, הן בעיקר חוות אחת את רעותה.

החוויה של פסח מוכרת לנשים הערביות, הן יושבות ביחד עם המעסיקה, לוגמות קפה, משתפות זו את זו בחיי המשפחה, נוצרת כימייה, נוצרת אנושיות, אלה לא אותן נשים ”מפחידות” מהמחסום שמבקשות להרוג אותנו, וראו פלא גם היהודיה הזו לא כזו חזירה ודמונית כמו שתיארו, כולנו בני אדם, עם חיבה וכיף, מגב וקהוואה, חלומות ותקוות.

תור הכסף של הנשים הערביות מישראל ומהרשות היא הזדמנות להכרות לא פורמאלית, לא בשדות הקטל כי אם בשדות הבית. התקווה היא כי יימשך ויתקיים גם בלי עובדת ומעבידה, אלא כחברות, כאחיות, כבנות אדם.

מה יש בחג הזה שמקשר בין זהויות ולאומים. צילום: ויקיפדיה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.