עמדו הנערים והנערות משתוממים, אוטמים אוזניהם משמוע, משפילים מבטם ותוהים בינם לבינם, הזאת הפוליטיקה? הזאת ההנהגה? הזאת הממלכתיות? הזאת הרעות, האהבה, הערבות, התקווה? תהו וידעו, למקום האפל הזה הם לא רוצים להגיע, למקום בו סכין משוננת וחרב עם להב מתהפכת הם לא רוצים להגיע.
טיבען של מערכות בחירות שהן אמוציונאליות, רויות במתחים ויצרים, זוהי מהותה של הדמוקרטיה, להביע את האחר, השונה מתפיסתך הערכית האידיאולוגית. יחד עם זאת חובתך לשמור על החוקים הלא כתובים, על הכללים הברורים, על הקווים האדומים.

השיח השונא בבחירות אלה אין מילה לכבסו, הוא שיח מקטב, מפלג, קורע, מנתץ, משבר, הורג. כמויות הארס, כמויות הדם הרע הזורמים בכל רגע נתון, כמויות השקרים והרמיות, כמויות הספינים, התעצמו עד מאוד ”תודות” לרשתות החברתיות, לנגישות, להיותו של כל אזרח יודע קרא וכתוב, פובליציסט, עיתונאי, פרשן, בעל מקורות.

השיח המתבהם, המכפיש, המאשים, יוצר קיטוב של אנחנו והם, הררי מילות מיאוס, נחלי סחי וזוהמה סתומים לנו את הנחיריים, ואתה תוהה באלו אתה שם יהבך? באלו אתה שם מבטחך? אלו יצוו על יציאה למלחמה, אלו?!?

השבר הוא עמוק, כן הוא תמיד היה, אבל מוגלתי, כמו בבחירות אלה לא זרמה בראש חוצות, עד כי היינו ללעג ושנינה בעיני עצמנו ובעיני אומות העולם.

לא הכל מותר, לא הכל אפשר לומר, לא הכל צריך לומר, חייבים להשאיר את השיח נוקב, קשה, מורכב, מאתגר וענייני.

עמדו הנערות והנערים מבולבלים, אלו הבטיחו ממלכתיות ומדברים על כיבושיו המיניים של יריביו, אלו הבטיחו אהבת ישראל וסורקים במסרקות ברזל מלובנות את היריב עד כי נדמה שאינו יכול להתרומם מזירת ההתגוששות. עמדו הנערות והנערים ותהו, האם זה חייב להיות כך? משמיץ, מטונף, מגעיל ודוחה?
ולא מצאו תשובה.

כחלון, גנץ, גבאי, זנדברג, נתניהו, פרץ, עודה, לוי, ליצמן, פייגלין, ליברמן. כולם הבטיחו ממלכתיות ומדברים שנאה וסחי. צילומים: ויקיפדיה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.