בשורה משמחת, במגזר הערבי במדינת ישראל יש מי שכבר מאמצים כלב, לא למטרות קרבות הכלבים הנוראים, לא למטרות תקיפה אלא כחיית מחמד, על כל המשתמע מזה.

לאהוב כלב נדמה כדבר הגיוני, פשוט, די אם תצא לרחובה של כל עיר בישראל ותראה את חנויות ממכר מזון לכלבים, מספרות, פנסיונים, גני שעשועים לכלבים, קקיות בכל מטר ואפילו בית קברות מטופח, עם מצבות אוהבות.

באסלאם כמו ביהדות, הכלב הינו חיה טמאה שאין לטפחה, לגדלה ובוודאי שאין לאהוב אותה. אלא שביהדות על אף האיסור לגדל כלב, יהודים רבים וטובים ובהם חובשי כיפות לא מעטים, מגדלים ואוהבים כלבים, ברם במגזר החרדי כמו בציבוריות הערבית, אין מקום לאהבת ואימוץ הכלב, החיה הטמאה.

באחרונה התפרסם כי חל שינוי במגזר הערבי, בעיקר בקרב השכבות הגבוהות, האליטות, לא עוד ”חרם כלבים”, לא עוד בריחה מכלבים, כי אם רכישת כלב, אימוצו, טיפול אוהב בו, יציאה עימו לרחובה של עיר או לרחובו של כפר, לחטוף מבטים מופתעים, נדהמים, ובמקרים מסוימים, כך על פי העדויות, גם אמירות בוטות וקשות כנגד המטיילים עם הכלב.

אין ספק כי יש למחוא כפיים לחלוצי אהבת הכלבים בפרט ובעלי החיים בכלל, על אף שנדמה כי דרך ארוכה עוד לפניהם, אך בד בבד, לו אני משרד החינוך, הייתי מקים פינות ליטוף מיוחדות בתוככי בתי הספר, בגני הילדים, החינוך לאהבת בעלי החיים מתחיל משם, מלמטה, בבחינת ”חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסיר ממנה”, הידד למאמצים.

אהבת הכלבים, שלב משמעותי בפתיחת המגזר למערב. צילום: אילוסטרציה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.