יאסר ערפאת, רב המרצחים והטרוריסט הלאומי של פלשתין, נוהג היה לחתום את נאומיו, כמו קטו הזקן, שתמיד חתם את נאומו: ”וחייבים להרוס את קרתגו”, במשפט מיליון שהידים בדרך לירושלים.

יאסר ערפאת הוא זיכרון רע, רע מאוד, מצבתו ברמאללה, פרחים רעננים לצידה, שומרי כבוד לימינה ושמאלה וישראלים מוכי ירח הפוקדים אותה מעת לעת, נושמים לקרבם את דם האלפים שטבח בהם בשיטותיו ”המבקשות שלום”, איננו.
אבו מאזן עסוק בקרבות ההישרדות שלו, האישי והלאומי, מרעיב את אחיו בעזה, מאיים על מדינת ישראל ונהנה משירותי הביטחון שלה.

יחיא סינוואר, כן, כן המחבל ששוחרר בעסקת הביזיון לשחרור ”הילד של כולנו”, גלעד שליט, נכנס לנעלי המחבל ערפאת ומשתמש באותה טרמינולוגיה. הפעם מיליון השהידים לא בדרך לירושלים אלא בדרך לגדרות עזה, מיליון שהידים, מחבלים עם נשקים, מטעני חבלה, רימונים, טילים, ומדינת ישראל? היא נערכת לתגובה ”עוצמתית, קשה, מכאיבה”, לפי נאומיהם הצפויים של הפוליטיקאים.

מדינת ישראל שההרתעה שלה נעלמה כליל והפכה למושא ללעג וקלס, חייבת, אם חפצת חיים ושקט בגבול הדרומי, להציב עוד היום קווים אדומים, כל מי שיחצה את שביל הביטחון, קרי חצי קילומטר מגדרות הגבול, דינו אחד, ירי צלפים מדויק. תדע כל אם פלשתינית, כל אב פלשתיני, כל נער פלשתיני, כל פרמדיק פלשתיני, ידע העולם כולו, ישראל מסרבת להפוך למדינה הטובחת באויביה, אך כמדינה חפצת חיים, לא תאפשר פגיעה בשערה משערותיו של חייל צה”ל וכן לא תאפשר הפרת ריבונות קשה.

איננו חפצים בספירת גופות, איננו חפצים בריח אש ודם, חפצי חיים אנחנו, עכשיו נותר רק להבהיר זאת למי שצריך לדעת זאת, בעזה ובעולם. יש רגעים בהם מדינה אומרת: ”עד כאן”, גם שבוע לפני בחירות.

יחיא סינוואר, משוחרר ”חרפת שליט”, חייב להבין שיש גבול. צילום: ויקיפדיה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.