משחרית לנצח אל תיקון עולם / עמנואל בן סבו

אני מלווה שנים רבות את פעילותם של הרצל ובלפור חקק למען החברה הישראלית ולמען התרבות העברית.
עד לפני שלוש שנים הם שימשו בתפקיד יושבי ראש אגודת הסופרים העברים במשך 12 שנים ברציפות. בדצמבר 2015 החליטו לפרוש מרצון ולהתמסר לפעילות בהתנדבות בעמותות אחרות העושות למען החברה. כך הם מקיימים אירועי תרבות במוזיאון חצר היישוב הישן בירושלים, וכן במוזיאון יוסף באו בתל אביב. הם יוזמים פעולות באירועי ‘עונג שבת’ של תאטרון אורנה פורת, וכן בפדרציה של יהודי מרוקו- הם כתבו את המקמה על מעפילי “אגוז” וקוראים אותה באזכרה בהר הרצל מדי שנה.

עם צאת ספרי השירים החדשים לאור, החלטתי להקדיש מאמר זה ליצירתם וגם לפעילותם הבלתי נלאֵית למען התרבות העברית: הרצל חקק/ “שחרית לנצח”, בלפור חקק/ “רשות לתיקון עולם”- שני הספרים בהוצאת “צור -אות”.

בלפור חקק בחר בשם “רשות לתיקון עולם”, וּבְשיר מוטו הפותח את הקובץ מופיע הקטע: (עמ’ 6)
אָמַר לִי סַבָּא בְּשָׁכְבִּי וּבְקוּמִי
שֶׁהַשִּׁירִים – כְּלִי לְתִּקּוּן עוֹלָם.
לָמַדְתִּי שֶׁתִּקּוּן הַמְּשׁוֹרֵר וְשִׁירוֹ
הוּא תִּקּוּן הַסֻּלָּם וְשִׁבְרוֹ.

הרצל חקק בחר בשם “שַחרית לנֶצח”, לבטא באמצעות השם המסקרן שילוב של שדות משמעות שונים, להבין את הדינמיות של הזמן: בתמונת השער יש תחושה, שהמשורר מבקש לרמוז לנו לאן הולכים שיריו: בית הכנסת זהרי חמה יצוק בתמונה בתוך תצלום של זריחה, של שחר. לפנינו מיזוג של שחר ושחרית, זמן היקיצה של העולם מתחבר לתפילת קודש. הנה שיר שבו מתוארת השחרית של הילדות:

הַשַּׁחַר נָמַס כִּמְבַקֵּשׁ רֶגַע
הַס לְרַטֵּט. לְרַקֵּד. מְפַחֵד.
נַרְטִיב אוֹתוֹ בַּחֲלוֹמֵנוּ, קְצַת
חֶלְמוֹן. לְהַבְדִּילֵנוּ מִיְּקוּם חָשֵׁךְ.

השיר ‘דור שנמשך כמעט לעד’, עמוד 63.

בשני הספרים יש מחזורי שירים הרואים בילדוּת מַסד לזהותו של המשורר, ברוח דבריו של ביאליק, בסיפורו ‘ספיח’:
“באמת אמרו, אין אדם רואה וּמשֹיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם “.
הַשיבה אל הילדות נתפסת כחזרה לזֶהות הראשונית, שהרי בשנים אלו מתעצבת זהותו של האדם. השניים גדלו בשכונת “בתי סיידוף” בירושלים (שכונה הסמוכה לבניין ‘שערי צדק’ הישן בירושלים, מול שכונת ‘אבו בסל’). השכונה נבנתה ב-1911 ע”י יהודי מבוכרה, יצחק סיידוף, שהעניק לשכונה את שמו. בזיכרונות הילדות, שפרסמו התאומים חקק במקומות שונים, הם תיארו את השכונה כמבנה דו קומתי, חצי פטיו, שבמרכזו שני בורות מים ועץ ערבה. לכל משפחה היה חדר אחד בלב. הַחיים המשפחתיים והקהילתיים התרכזו רוב שעות היום בחצֵר המשותפת.
בלפור חקק מתאר במחזור ‘תיקון ילדוּת’ את החזרה אל הילדוּת:

אֲנִי הוֹלֵךְ אֶל יַלְדּוּתִי
בְּבָתֵי סַיְדּוֹף
לָשׁוּב אֶל בֵית אָבִי
לָשׁוּב אֶל בֵּית אִמִּי
לָשוּב אֶל עַצְמִי//
שְׁכוּנַת יַלְדּוּתִי הִיא לֵב
הָעוֹלָם, אֵינִי אוֹמֵר לַלֵּב: לֹא
וִירוּשָׁלַיִם הִיא הַגּוּף
כֻּלּוֹ

הרצל חקק מתאר במחזור ‘המסע לשחר החיים’ את עולם הילדות:

בְּדִבְרֵי הַיָּמִים אֵלֶּה הַחוֹרִים
הַשְּׁחוֹרִים. הַגִּמְגּוּם, הַמְּחִיקוֹת.
בְּאִבָּם, אֶת נֶפֶשׁ חַיֵּיהֶם אָפוּ
שָׁם בְּאוֹתָהּ מַלְכוּת. לָתֵת לָהֶם
מַשְׁמָעוּת וְאַחְדוּת. מְהַסֶּסֶת בַּפִּנָּה
הִסְתַּכְּלָה יַלְדָּה רוֹעֶדֶת וְחִוֶּרֶת.
הִיא, הַהִיסְטוֹרְיָה הַנִּסְתֶּרֶת.

מתוך ‘אותו אור, אותו מסתור’ – מן הקובץ ‘שחרית לנצח’, עמוד 41.

יש חוויות ילדוּת שהן חוויות מכוננות – והמשורר יודע לצלול אל דברי הימים הנסתרים: בלפור חקק מבקש את חוויות התשתית שבראו את שירתו. באחד משיריו הוא מספר על חוויה מיַנקותו. בעודו ילד, היה קם משנתו מְבוֹעת מחלומות ורץ אל מיטת הוריו. האם פֵּרשה זאת כרוח רעה שפקדה את הילד, ולקחה אותו לַמקובּל חכם שאול פתיא (בנו של המקובל חכם יהודה פתיא, מחבר “מנחת יהודה” ו”הרוחות מספרות”), שכתב לו קמֵעים. מִדי לילה היה צריך הילד לבלוע מגילות כתובות מגולגלות, עד שנִרפא מן הרוח הרעה. בסרט הדוקומנטרי “הרצל פינת בלפור” (במאי: אילן רהב, יוטיוב), סיפר בלפור: “כשבגרתי קראתי שיחזקאל הנביא בלע מגילה כתובה, הוא אמר ‘ותהי בפי כדבש למתוק’, וכך הוא הוקדש לנביא. יחזקאל בלע מגילה והפך לנביא, ואני בלעתי קמֵעים והפכתי למשורר”… יש מִספר שירים ביצירתו על חוויה זו. הנה שורות: (עמ’ 24)
יֶלֶד הָיִיתִי
וּבַלַּיְלָה כְּשֶׁיָּרְדָה חֲשֵׁכָה
רָפָא לִי מִן הַיָּרֵחַ
רָפָא לִי מִן הַדִּינִים
וּמָצָאתִי מְנוּחָה.
קְמֵעִים בָּאוּ כִּדְבָשׁ לְמָתוֹק לְתוֹכִי
וְאָמַרְתִּי אֶל אִמִּי:
אִם כֵּן לָמָּה זֶה אָנוֹכִי

לפני העלייה למטוס בדרך ארצה

הרצל חקק מתאר את עולם הילדות, לב המשורר מבקש אותו אוצר שנשכח, שיש בו סיכוי לגאולה חדשה:

הַאִם יֵשׁ כֹּחַ לִשְׁכֹּחַ
אוֹצָר שֶׁהָיָה כֹּה גָּדוֹל.
מְיַחֵל הַלֵּב לָאוֹר הַתָּכֹל.
שָׁנִים אוֹזְלוֹת. לְלֹא נְבוּאָה, לְלֹא
נְחָלִים. וְהִנֵּה הַגַּחֶלֶת בְּשַׁחֲרָהּ נוֹצֶצֶת.

מתוך השיר ‘אל אוצר בלתי נשכח’, עמוד 12.

דמות מרכזית בשירים המשפחתיים בשני ספרי השירים היא דמות האם. סעידה חקק ז”ל נפטרה בדצמבר 2016, אך יש תיעוד לדמותה בסרט ‘הרצל פינת בלפור’ (יוטיוב). העדות שלה על פרעות 1941 בבגדד מצמררת: שני אחיה הבכורים נורי ואברהם הי”ד נרצחו בפרעות אלה, והאֵבל במשפחה היה כבד מנשׂוא. ההורים השַכּולים שקעו במרה שחורה, והחכמים ביקשו מן המשפחה לחתֵן את הבת סעידה, בת ה-14 כשתגיע לפרקה כדי להכניס שׂמחה למשפחה. ב-1944 נישׂאה סעידה לעזרא חקק, והייתה ציפייה מיסטית ללֵידה של שניים. האֵם כמו נקראה ללדת את אחיה המתים. כשנולדו סמוך להכרזת המדינה בתש”ח (1948) הרצל ובלפור חקק, ראו בלֵידה שלהם מעֵין צידוק הדין והחכמים אמרו לסבם יצחק חבשה ז”ל: “קיבלתָ שניים תמורת שניים”. כך נוצר מיתוס הפיצוי במשפחה עם לידת התאומים. המיתוס הוסתר מן התאומים, עד היותם בני 29, אז יצא לאור הספר “גולים וגאולים”, כרך ו’, שעסק בפרעות תש”א (1941) בבגדד, שנקראו “הפַרהוּד”. הכותב אברהם תו’ינה כתב בעקבות העדויות את הסיפור של משפחת חבְּשה, ושם הופיעה תמונת התאומים חַקק, ונכתב שלידתם הייתה פיצוי משמַים למות האחים הנרצחים בפרעות. מאז הגילוי הזה, נרתמו הרצל ובלפור חקק לַתיעוד המשפחתי, ובכל ספרי שיריהם מופיעים שירים משפחתיים וגם שירים על פרעות 1941.
על פי השיר “חתונה שבורה” של בלפור חקק (עמוד 120), האֵם הולכת לחתונה כקרבָּן:
אִמִּי הָלְכָה לְחֻפָּתָהּ צַחָה כְּכִבְשָׂה
אֵינָה יוֹדַעַת אִם הִיא כַּלָּה אוֹ קָרְבָּן.

ובשיר “חתונת דמים” מסופר שכל מתֵי הפרעות הגיעו לחתונה, ואחֶיה הנרצחים של הכלה מחזיקים במוטות החופה של אחותם.
בְּעֵת הַחֲתוּנָה יָדְעוּ הַקְּרוּאִים
שֶׁלֹּא שָׁקַט הַדָּם
שֶׁעוֹד לֹא הָיְתָה רְוָחָה
בְּעֵת הַחֲתוּנָה יָדְעוּ כֻּלָּם
שֶׁכָּל מֵתֵי הַפְּרָעוֹת נִמְצָאִים בַּמָּקוֹם
נֶאֱלָמִים בָּאוּלָם

התאומים, שעדיין לא נולדו, משתתפים בחתונה ומחזיקים בשובל שמלת הכלה, היא אמם. כך על פי בלפור חקק. תיאור שנראה סוריאליסטי, תמונה מתוך חלום.

מוטיב האם כקרבּן מופיע גם בשירתו של הרצל חקק:

הַחַיִּים הִמְשִׁיכוּ כְּנָהָר. הַנִּיצוֹץ
רָדַף וְתָר. הַמִּכְסֶה בָּעַר. הֶאֱדִים.
הִיא וְחַיֶּיהָ עֵדִים. לַהִיסְטוֹרְיָה
לְעוֹלָם לֹא יִהְיוּ מִנַּחַל אַכְזָב
כֹּחוֹת. הָעֵץ יָבַשׁ. עֵינָיו בּוֹכוֹת. שָׂרָף
נִשְׂרַף. מה תּוּכַל מִשְּׁכוֹל, נִגַּר
מִשְּׂפָתֶיהָ לְעֵדוּת. קֶשֶׁר. דָּם. חַיִּים
שֶׁהֵם שְׁלִיחוּת. פֵּשֶׁר לְלֹא מְנוּחָה.
לֵילוֹת. שֶׁהַנַּעֲרָה עוֹד בּוֹכָה. לֹא.
הַמִּנְחָה לֹא נִשְׁכְּחָה.

מתוך השיר ‘המנחה שלא נשכחה’, עמוד 184.

דמותו של האָב מופיעה בספריהם שיצאו עם השָנים כדמות הֵרואית: הוא היה פעיל במחתרת הציונית בבגדד, נתפס על ידי הבולשת העירקית כשהפיץ קופות קרן קיימת בקהילה היהודית. סמוך לפֶסח תש”י, בהיוֹת התאומים בני שנתיים, שוחרר האָב ללֵיל הסדר, תמורת בקשיש לשלטונות. הוא לא שב למשמורת בכלא, כי מיד לאחר ליל הסדר, המשפחה הוברחה דרך הגבול לטהרן בפרס (אירן), למחנה חשאי בתוך בית קברות שנקרא “בֵּהֵשתייה” (גן עדן). לתאומים נתפרו כתנות פסים, עקב לידתם המשמעותית, ונקשרו לרגליהם מצילות פעמונים (גְ’ניג’ל), כדי להגן עליהם ממזיקים ושֵדים. לאחר השהות במחנה החשאי, המשפחה טסה לקפריסין ומשם לישראל למעברת בית ליד (זוג הורים וארבעה בנים). ההלם התרבותי היה קשה במעבר לארץ המובטחת.
בלפור חקק כותב בשיר “בקו אורך מזרח”(עמ’ 86):

אָבִי עָלָה וְהָיָה חֲסַר בַּיִת
בְּאֶרֶץ הַתַּנָּךְ
חֲסַר שֵׁם וְזֶהוּת
בְּקַו אֹרֶךְ מִזְרָח
בְּקַו רֹחַב אָבוּד.

הרצל חקק בספרו “שחרית לנצח” מתאר את האב בשיר ‘הדווי והפליאה’ בעמוד 178, סצנה דרמטית, נער צופה בגסיסתה של אמו, מנסה לראות את הזמן המשתנה, את חייו בין תקופה לתקופה:

ּבְבוֹא הָעֵת, שָׂם
פָּנָיו. פָּנֶיהָ. בַּקָּשָׁתָהּ לְהִלָּחֵם.
עֵת פָּרָשַׁת דְּרָכִים.
לְגֵווֹ צִקְלוֹן אָבוּד, אָזַל הַחֶשְׁבּוֹן בּוֹ.
אַלְפַּיִם שָׁנִים עַל גַּבּוֹ. הַלְּבֵנִים
וְהַתֶּבֶן. כָּל בַּנְק הַגָּלוּת. מֵתֵי מִדְבָּר
עוֹלִים בַּחוֹמָה. וְקָשָׁה
הַנְּשִׁימָה. רֵיחַ דְּוַי
וּתְרוּפוֹת. עֶרֶשׂ נוֹלָדִים בַּסּוּפוֹת.
וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹתָיו
בֵּין הַתְּקוּפוֹת.

קו מיוחד מאפיין את יצירתם של האחים חקק: שניהם מתכתבים עם סופרים ומשוררים מן הדור הקודם. תופעה זו חוזרת ונשנית בכל ספריהם: הם מקיימים דו שׂיח מתמיד עם הדורות הקודמים, ורואים בכך שליחות ספרותית לשׂוחח עם דור היוצרים שקדם להם. בחרתי ביוצר ששניהם מתכתבים אתו, הסופר יצחק שָמי. סופר מן המזרח (מהעיר דמשׂק), שזכה לתהילה עוד בחייו בעקבות קובצי הסיפורים שלו.

בלפור חקק כותב לו (עמ’ 153) בשיר “הסופר מן הישימון”:

וַאֲנִי שֶׁבָּאתִי אֶל כַּדַּיו
לָקַחְתִּי חוּטִים מֵאַדַּרְתּוֹ וַחֲרוּזִים מִמַּחֲרֹזְתוֹ
גַּם מִלֵּאתִי דְּלִי שֶׁל מִלִּים מִסִּפּוּרָיו
לָתֵת לִי בְּשָׁעוֹת שֶׁל יְשִׁימוֹן לֵבָב
מָזוֹר לְנַפְשִׁי, דְּבָשׁ וְחָלָב.

והרצל חקק כותב לו בשיר ‘מרדף בחולות הישימון’, ומתכתב עם ביטוי משמעותי מיצירת שמי, ביטוי שהפך להיות שם קובץ מחקרים בעקבות יצירתו, טחנת החיים’ בהוצאת דביר-הקשרים, וזה קטע מן השיר בעמוד 134:
וְהוּא בַּעֲמָלוֹ לְיַד טַחֲנַת הָאַהֲבָה. דְּמוּתוֹ
כְּעֵין הַקְּטִיפָה. בְּשָׂפָה נוֹפֶלֶת.
בְּעִפָּרוֹן שֶׁרָפָה. בְּיַד מְיֻבֶּלֶת
יַהֲפֹךְ עוֹד דַּף.
תַּחֲלֹף יָדוֹ מֵעַל עֵינָיו.

השניים אָמונים על מסורת התנ”ך, וזה בולט בשׂפה העברית שלהם. הם שואבים מכל המקורות של השׂפה העברית- גם מן המדרשים, מסידור התפילה ומן הקבָּלה. אך השׂפה המקראית כמו מתנגנת בהם. ואל נשכח שהשניים היו בצעירותם (בהיותם בני 17) חתני התנ”ך העולמיים לנוער. בדרך כלל הם קוראים את התנ”ך קריאה אישית מאוד. למשל, בלפור חקק כותב שיר מיסטי על שאול המלך- “מלכנו הראשון בלילו האחרון”. הוא יוצר אגדה, שלאחר הפגישה עם בעלת האוֹב יוצא שאול לקרב עם תכריכים מתחת לשריון שלו: (עמוד 183)

בְּהַגִּיעוֹ סַהֲרוּרִי לְמַעְיַן יִזְרְעֵאל
נִטְהַר מַלְכֵּנוּ יְחִידִי בַּמַּיִם טַהֲרַת הַמֵּת
לָבַשׁ מִתַּחַת לַשִּׁרְיוֹן אֶת תַּכְרִיכָיו
וְיָּצָא אֶל הַקְּרָב הָאַחֲרוֹן
שֶׁמִּמֶּנּוּ לֹא שָׁב.

הרצל חקק בשיר תנ”כי שלו מבקש לשוב לתבוסה ליד מצודת אפֵק בשיר ‘ארון הזמן נשבּה’. השֶבי של ארון הברית לוקח את המשורר לזמן הקדום והכואב, לאותו זמן קשה מנשוא, עמוד 264:

אֵיךְ אֶפְשָׁר. הַאִם בְּלֵב
כֹּה דּוֹפֵק אוּכַל לְהִתְקָרֵב לַכְּאֵב.
לַפֶּצַע. לִמְצוּדַת אָפֵק.
כָּאן לֹא זוֹכְרִים דָּבָר,
חַסְרֵי פָּנִים. לֹא מְבִינִים. אֲנִי
לָהֶם הָאִישׁ הַזָּר.
הַשְּׁלָטִים סוּמִים בְּבֹהַק אַכְזָר.
אֵינָם זוֹכְרִים דָּבָר. וְהֵם רוֹצִים
לִנְשׁםֹ אֲוִיר וְלִשְׁכֹּחַ כְּבָר.
מַה לִי שֶׁאֲנִי נִזְכָּר.

לשני המשוררים חקק יש רגישות חברתית גבוהה. בפעילותם בעבר במועצה הציונית לישראל, הם הקימו את ‘קבוצת הסופרים הציוניים”, שיזמה ימי התנדבות של סופרים בערי פיתוח וכפרי ילדים. בכל פעם הם הגיעו עם קבוצת סופרים לעיר פיתוח בתיאום עם ראש העיר/ המועצה, או לכְפר ילדים שבו גדֵלים ילדים במשפחתונים. כשנשׂרפו כרמים בבקעת הירדן, הם הגיעו עם קבוצת סופרים להתנדב בכרמים. רגישות זו קיימת גם בשיריהם. שניהם מפרסמים בספריהם מחזורי שירים על בעיות חברתיות.
כך כותב בלפור חקק בשיר “אנשי מעמד” (עמ’ 264):

אִמּוֹ אָמְרָה לוֹ לִשְׁמֹר
גְּרוּשׁ לָבָן לְיוֹם שָׁחֹר
וְעַכְשָׁיו שֶׁיָּמָיו שְׁחֹרִים
הַגְּרוּשׁ הַלָּבָן שֶׁנּוֹתָר לוֹ
נִתַּךְ עַד כְּלוֹת אֵשׁ לְבָנָה
וְהוּא לְלֹא פְּרוּטוֹת
לְלֹא אוֹתוֹת
רַק עֲנָנָה.
– – -.
– -הוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאָן יֵלֵךְ
עם ‘כְּלוּם כֶּסֶף’
עִם מַעֲמָד שֶׁזָּהֳרוֹ הִשִּׁיל
וְהַיּוֹם גַּם גְּרוּשׁ לָבָן
אֵינוֹ מוֹעִיל.

הרצל חקק כותב על חבריו, שלמדו בבית הספר והיום הוא רואה אותם קשֵי יום, עובדים כמוכרים בדוכנים של השוק:

חֲבֵרִים מִן הַכִּתָּה. הִשְׁקַפְתִּי שָׁנִים.
אֵלֶּה נְעוּרֵיהֶם
מִתְבַּלִּים בַּדּוּכָנִים. מוֹכְרִים חֲמוּצִים
אוֹ פֵּירוֹת. נִצְרָדִים
לִמְכֹּר חָסָה וַעֲלֵי יָרָק.
וּבְנוֹ שֶׁל הַחַיָּט בַּמַּאֲפִיָּה נִשְׁחַק.
גְּוָנִים וּגְוִילִים. חָלְפוּ
וְהִתְחַלְּפוּ. וְלֹא אֵדַע
אֵיזוֹ מִשְׁנָה נֶחְבְּטָה בַּאֲבַק הַשָּׁנִים.

מתוך השיר ‘עולם נעלם, חבריי אינם’, עמוד 236.

הנושא של אמנות השִירה (ארְס-פואטיקה) קרוב ללבם, ובכל ספר מספריהם אני מגלה שירים ארְס-פואטיים, שבהם הם מתחבטים בשאלת מעמדם כמשוררים והשליחות שלהם בעולם שרחוק מן השירה. גם בספרים אלה “שחרית לנצח” (הרצל חקק) ו”רשות לתיקון עולם” (בלפור חקק) יש שירים רבים שעוסקים בכך.
בלפור חקק הולך בעקבות ספר הקבָּלה הקדום “ספר יצירה”, שמתאר את בריאת העולם באמצעות אותיות, והוא כותב בשירוֹ ” השִירה היתה שבָּת העולם” איך נבראה השירה ביום השביעי. השיר מסתיים במילים: (עמ’ 233)

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
בָּאוּ לִי הַמִּלִּים מְלוֹא כָּל הַיָּם
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי הוּא בָּרָא אֶת הַשִּׁירָה
וְהָיְתָה לִי הַשִּׁירָה שַׁבַּת הָעוֹלָם//
וַיְּכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בִּסְעָרָה אַדִּירָה
נִרְפְּאוּ שְׂפָתַי גַּעְגּוּעִים
כִּי בָאָה לָעוֹלָם הַשִּׁירָה

הרצל חקק כותב בשירו ‘זהב מטפטף במסתור’ מעין אגדה מסתורית, בתוך עולם פלאי המשורר מנסה לפגוש במילים שכּה חיכו לו, יש ציפייה לרגע, שבו ייכתב השיר ויוביל לגאולה, עמוד 148:
הַמִּלִּים הָאֵלֶּה חִכּוּ זְמָן רַב
בָּאֲפֵלָה. וּכְבָר לֹא יְכוֹלוֹת.

הַמִּלִּים נָחוּ. שָׁתוּ. הַבֶּרֶז לֹא יָדַע
אִם נָתַן מַיִם אוֹ אוֹר.
הַמַּבָּע קָם לִפְרֹץ מִן הַמַּחְסוֹר.
הָעִצּוּרִים לֹא עוֹד
יוּכְלוּ לַעֲצֹר.

בשני הספרים נכללו הפעם שירים מספרים קודמים.
הרצל חקק בחר לכלול את השיר “הקסם של אמי”, עמוד 287: הנה דמות האם קורנת באותה שכונה ירושלמית שהייתה שכונת הילדות של המשורר, כל הנשים יושבות על אבני מדרגות, והאֵם בכוחה המופלא מנסה ליצור לה ולילדיה חיים בעלי משמעות:

אֵין לָהּ מְאוּמָה מִלְבַד חַיֶּיהָ.
אוֹר זָרוּעָ בֵּין הַשִּׁטִּין. קֶסֶם
מְיֻחָד: אֵלֶּה חַיִּים שֶׁיָּדְעָה לִיצוֹר
כְּמוֹ קֶמַח. כְּאִלּוּ הַכֹּל נִטְחַן גַּרְעִין גַּרְעִין
בְּאַבְנֵי הָרֵיחַיִם.
כְּשֶׁכָּל הַנָּשִׁים יָשְׁבוּ עַל אַבְנֵי מַדְרֵגוֹת
מְשַׂחֲקוֹת בִּמְנִיפוֹתֵיהֶן רוֹאוֹת לְכָל עֵבֶר
רָאוּ בְּמִצְחָהּ זֹהַר כָּבוּשׁ
הִיא לָשָׁה אֶת חַיֶּיהָ אֶת חַיֵּי כֻּלָּנוּ.

וּבְעֵינֶיהָ רָאֲתָה אֶת כָּל הַשָּׂדֶה הֶחָרוּשׁ

בלפור חקק בחר לכלול את השיר “ירושלים”, שנכלל מאז פרסומו באנתולוגיות וגם בלוח שנה מסחרי, והמו”ל מיקם את השיר כשיר של חודש תשרי: (עמ’ 293)

הֵם קָרְאוּ לָהּ: שָׁלֵם
הֵם קָרְאוּ לָהּ: יְבוּס
הֵם קָרְאוּ לָהּ: קַפִּיטוֹלִינָה
הֵם קָרְאוּ לָהּ: אֶל קוּדְס

הֵם עָשׂוּ חַצְרוֹת קָדָשֶׁיהָ
אֻרְווֹת וּגְלָלִים וְאֵבוּס
כְּדֵי לִמְחֹק אֶת שְׁמִי

וַאֲנִי קוֹרֵא לָהּ: יְרוּשֶׁלִּי
בַּיּוֹם. בַּלַּיְלָה. וּבַחֲלוֹמִי

3 תשובות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    כל הכבוד למחבר המאמר עמנואל בן סבו.

    הגב
  2. סיידוף מזרחי רחל

    יפה מאוד עמנואל מביא את סיפורכם מראשית וחלקי שירים ממש באומנות כל הכבוד, רק להצדיע לו. שאפו לעמנואל וכל הכבוד נהניתי מקטעי השירים , על אף שהם מוכרים ואהובים. בברכה רחל.

    הגב

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.