• 48
    Shares

25 שנים חלפו , עברו מאז אותו יום שחור משחור, יום בו שכלו שמונה משפחות את יקיריהם, ילדים לצד אבות , אמהות, תלמידים לצד מבוגרים, יהודים לצד ערביה, מכונית התופת לא הבחינה בין דם לדם, בין גזע לגזע, המוות הכה בחלונם.

25 שנים, הפיגוע הראשון של החמאס, שהיה אז מליציה קטנה חסרת משמעות, היה הראשון לסדרת פיגועים שרצחו תושבים מעפולה והאזור, ירו בבטן הרכה, עד כי בימים ההם, בהם התפוצצו האוטובוסים ונדקרו ברחובה של עיר, הייתה האמירה כמשל ושנינה, הבא בתור?

25 שנים. החיים נמשכו, השמש זרחה, הקשת הפציעה מתוך ענן, תינוקות נולדו, החיים זרמו, לא עצרו, כך נדמה.

ברם, 25 שנים מתעוררים והולכים לישון עם המתים, השמחות היו לאבל, היגון למספד, הריק לא התמלא, החסר העצום הותיר שברים מרוסקים, המשפחות נדמו כחרס הנשבר.
25 שנים.

אין נחמה, הזמן לא מרפא את הפצעים, בכל יום הם נושאים את אהוביהם על גוום, הולכים שחוחים, נזכרים בערגה, בגעגוע, באהבה שהייתה ואינה.

25 שנים והם הפכו לאנדרטאות, לימי זיכרון, להנצחה, לשמות חקוקים בסלע הזיכרון, אשר עטיה, איילה והבה, אהובה כהן, אילנה שרייבר, ורד מרדכי, מאיה אלהרר, מירב בן משה, פאדיה שלבי.

25 שנים ורק קול צחוקם ובכיים, חיוכם וכאבם היו לצורי, הד ב’שבעה’, בשלושים, בשנה, ב-25 השנים האחרונות.
25 שנים ואין מזור, אין נחמה, יש חלל שאין מי שימלא אותו.

אנדרטת הזיכרון בלב עפולה, סמוך למקום הפיגוע. צילום: ויקיפדיה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.