רגע לפני שהאהבה הישראלית-יהודית כל כך, הלקאה עצמית תעשה, כדאי לעצור ולשוב, מה היו הגורמים המשמעותיים להדרת הבחירות ע”י חלק משמעותי במגזר הערבי.

אז ככה, מה לא. לא חוק הלאום, לא קיפוח, לא תחושת ניכור. מה כן? בחירתם של נציגי המגזר אשר יום למחרת הבחירות עסוקים בפלשתינאים, בסוריה, באיראן, בלוב, ולא בביוב הזורם הקלנסואה וברצח הבלתי פוסק בטירה, לא בתשתיות באום אל פאחם ולא בסכנין.

הצבעת המחאה של המגזר היא על הגדלנות שהובילו בשנים האחרונות שוב ושוב המנהיגים שבחרו בהם. הבוחרים, אשר רובם רוצים חיי השתלבות, שוויון זכויות, ראו בעיניים כלות איך מנהיגיהם יום למחרת הבחירות שוכחים וזונחים אותם, יום למחרת הבחירות עסוקים בפוליטיקה לאומנית בג’נין ורמאללה, בעזה ובכל מדינות האביב הערבי, חוץ ממה שלמענו נבחרו.

מסתמן כי פרט לחד”ש – תע”ל שקיבלה שישה מנדטים, גם רע”ם-בל”ד ייכנסו עם ארבעה מנדטים, אין ספק שמדובר בירידת כוח המפלגות הערביות, ברם זו גם ההזדמנות של חד”ש-תע”ל להציג מודל אחר, מודל של עשייה למען בוחריהם, שילוב ערביי ישראל, מיגור הפשע במגזר, חינוך איכותי, צמצום אבטלה ופערים ובעיקר, להיות שם בשביל בוחריהם, תושבי ישראל, לא פלשתין.

איימן עודה, אחמד טיבי, התבדלו מבל”ד, עכשיו זמן להתקרבות, אזרחים שווי זכויות.
צילום: ויקיפדיה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.