• 48
    Shares

לפני 36 שנים פגשתי אותו, גבר מרשים, זקוף קומה, שערו סתור בקפידה, מלבושיו לבנים, וכולו דרוך, מוכן ומתרגש לפני ההופעה הגדולה. ישראל יצחקי היה אז בן 75 ונראה בן 50 לכל היותר, מוקפד ומלא אנרגיות.

הוא הגיע לחדר האוכל הקטן בפנימייה בה חינכתי, איש לא הכיר אותו ולא את שיריו היפים ”אבאלה בוא ללונה פארק”, ”סימונה מדימונה”, ”שיר הבוקרים”, ”סבא פיקולנו” ועוד.
שלמה בר שביט, האיש והאקורדיון הביא אותו עימו לערב שירה בציבור בפנימייה, פרויקט לאהבת הזמר העברי על ילדי ישראל מגלויות שונות.

ההופעה שלו הייתה מרשימה כאילו באולימפיה או בהיכל נוקיה, מלא חיוניות, אנרגטי, לא בכדי סיפר שכינויו בשנות ה-50 של המאה הקודמת היה אלביס פרסלי הישראלי.

הבטתי בו, זמר ענק, כוכב של תקופה והנה הוא מופיע מול ילדים מחבר העמים, אתיופיה, ילדי רווחה שבינם לבין הזמר העברי נדמה כי אין שום קשר, הם התאהבו באיש המיוחד הזה, שיתפו פעולה ובתום הערב דרבנתי אותם למחוא עוד ועוד כפיים סוערות עד שחזר להדרן עם ”אבאלה בוא ללונה פארק”.

לאחר ההופעה ראיינתי אותו קצרות, הוא היה אציל, חם, לבבי, רהוט, נגעתי בנקודות שונות ובהן היותו רווק מבחירה. בתום הערב נפרדנו, שלמה בר שביט העמיס את האקורדיון, ישראל יצחקי נפרד ממנו בחיבה, נפרדתי ממנו מלא מחשבות והרהורים וכל כך שמחתי שילדי הפנימייה שימחו וריגשו אותו עד בלי די. שלום לעפרך ישראל היקר.היום יטמן סבא פיקולינו .עכשיו הזמן לנוח

אגדה, ישראל יצחקי צילום: ויקיפדיב

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.