• 48
    Shares

ההיסטוריון , עו”ד אברהם אמיר, תושב עפולה, אינו מבין מדוע טרם הושב שלט ההנצחה למקומו הראוי על כתלי שרידי תחנת העמק שעברה שיפוצים ומאז לא נודעו עקבות השלט.

לכתבנו אמר עו”ד אמיר, מראשי עורכי הויקיפדיה בישראל ויקיר העיר עפולה:
”במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התיישבו מאות גרמנים מאנשי תנועת הטמפלרים במושבות אחדות שהקימו ברחבי ארץ ישראל, בהן עסקו בחקלאות, במלאכה ובמסחר, וקיימו חיים קהילתיים תוך יחסי שכנות טובה עם הערבים והיהודים.

לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה נסחף חלק מהטמפלרים לתנועה הנאצית. בשנת 1938 (שנת האנשלוס וועידת מינכן) היו 17% מהטמפלרים בארץ ישראל חברים במפלגה הנאצית. ההערכה היא כי בפרוץ מלחמת העולם השנייה היו שליש מהטמפלרים נאצים. חלק מצעירי הקהילה מצאו דרכם לגרמניה והצטרפו לוורמאכט. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ריכזו שלטונות המנדט הבריטי את הטמפלרים, שהוגדרו כאזרחי אויב, במעצר.

המושבות שרונה, ולדהיים, וילהלמה ובית לחם הגלילית, הפכו למחנות מעצר מהם גירשו הבריטים את מרביתם של הטמפלרים לאוסטרליה.

עולי העלייה השלישית עד העלייה החמישית שעלו לארץ ישראל מפולין, נהגו להפליג לחופשות בפולין לשם ביקור אצל בני משפחתם הקרובים, שהמשיכו להתגורר בפולין. חלק נכבד מתנועת תיירים זו היו ילדים, חלקם צברים, שנלוו להוריהם בצאתם לפולין שהובאו לביקור אצל הסבים. כך קרה שכאשר פלשו הנאצים לפולין ב-1 בספטמבר 1939 נותרו על אדמת פולין מאות אחדות של יהודים מארץ ישראל, ברובם נשים וילדים, שנחשבו כנתינים בריטים.

בעת מעצר היהודים בשטחים שתחת כיבוש הנאצים זכו בעלי דרכונים זרים, בהם בעלי דרכונים ארץ ישראליים, ליחס מועדף, למקרה שיוכלו לשמש בחילופים עם מדינות אחרות.
מיד לאחר פרוץ המלחמה, החלו בסוכנות לפעול להשבת תושבי ארץ ישראל חזרה למקומם. אלו נחלקו לבעלי אזרחות ארץ ישראלית ולאלו שאינם אזרחים ארץ ישראליים.

אליהם נוספו נשים וילדים שלא היו תושבי ארץ ישראל, אך ראש משפחתם היה תושב ארץ ישראל. בשלב ראשון הסכימו הבריטים לטפל רק בנתיני ארץ ישראל, וגם מאלו הושג הסכם עם גרמניה רק לגבי נשים, ילדים וזקנים מעל גיל 60. בראשית 1941 העבירה בריטניה לגרמניה הצעת חילופין שכללה בעיקר נשים וילדים, אך התשובה מגרמניה התעכבה במשך חודשים רבים.

שלטונות המנדט חששו מחזרתם של יהודים מפולין לארץ ישראל, מתוך החשש שבמסגרת החילופים יחדרו לארץ גורמי גיס חמישי, אך ממשלת בריטניה הייתה מעוניינת בחילופים כדי להשיב את אזרחי בריטניה שנקלעו לפולין ערב המלחמה ונותרו על אדמתה עם כיבושה על ידי הנאצים. בצד הגרמני ראה האס אס בעין רעה את החילופים, מאחר שהמוחלפים ידעו על מעשי הזוועה והרצח של הנאצים והשבתם עשויה הייתה לגרום לפרסום העובדות על כך בעולם, אך הצורך בהשבת הטמפלרים, שחלקם היו נאצים מהם אף בגיל גיוס, גבר. כך החל משא ומתן בין הגרמנים לבריטים, שנערך בחסות שגרירות ארצות הברית בברלין.

ב-1941 כאשר שגריר ארצות הברית הוחזר מברלין, נמשך המשא ומתן בתיווכה של שווייץ. בסופו של דבר הוסכם על החילופים וכך נחלצו מידי הנאצים ומסכנת השמדה 550 יהודים ששבו לארץ ישראל במהלך השנים 1941-1945.

ב-11 בנובמבר 1942 יצאו אנשי הקבוצה ברכבת מווינה בדרכם לארץ ישראל. הרכבת עשתה דרכה דרך סופיה בירת בולגריה, בעלת בריתה של גרמניה, ומשם לאיסטנבול שבטורקיה הנייטרלית, בה בוצעו החילופים, כשקבוצת טמפלרים יצאה במקביל בכיוון ההפוך בדרכה לאירופה הכבושה.

מטורקיה המשיכה הרכבת בדרכה לסוריה. כשחצתה את הגבול הסורי נמצאו כבר אנשי הקבוצה בתחום שלטון בעלות הברית. הרכבת חלפה בחלב ובדמשק וב-16 בנובמבר 1942 חצתה את הגבול לארץ ישראל והגיעה לתחנתה הסופית בבוקר אותו יום. בתחנת הרכבת של עפולה הקיפו משמרות גדולים של צבא ומשטרה בריטיים את הרציף”.

מספר עו’ד אמיר ומוסיף: ”לילדים הוגשה ארוחת בוקר של חלב וביסקוויטים, ולמבוגרים הוגשה ארוחה חמה שהוכנה על ידי נשות עפולה, אולם לתושבים ולנציגי העיתונות לא הורשה לשוחח עם השבים. לאחר מנוחה של שעה בעפולה יצאו אנשי הקבוצה ב-6 אוטובוסים בדרכם למחנה המעצר בעתלית. לאחר חקירה קצרה על ידי המודיעין הצבאי הבריטי, נלקחו אנשי הקבוצה למחנה המעצר בעתלית, ובו נחקרו על ידי ארבעה מאנשי הסוכנות היהודית ובהם שניים מחברי הנהלת הסוכנות”.

היהודים המגיעים לתחנת הרכבת בעפולה הייתה החשובה ביותר מבחינת המידע האותנטי שהביאה ליישוב על דבר ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה – “הפתרון הסופי”. מידע, מפי עדי ראייה, שאישר את עובדת ההשמדה, שעד אז הגיעו לארץ רק שמועות אודותיה. עדויותיהם של אנשי הקבוצה חשפו את עובדת ההשמדה והיקפה.

כל אחד מאנשי הקבוצה הביא ידיעות ממקור אחר: סוביבור, טרבלינקה, וסטרבורק ומקומות אחרים. הם סיפרו על רציחות המוניות, בדרכים אכזריות ביותר, שלאחריהן נותרו ניצולים ספורים מקהילות של עשרות אלפי יהודים. אחת החוזרות, אשה שבאה מהעיר סוסנוביץ הסמוכה לאושוויץ סיפרה על שלושה כבשנים לשריפת יהודים שהוקמו במחנה הסמוך לאושוויץ.”

עו”ד אמיר, אשר לפני למעלה מעשור פעל להציב לוח זיכרון לפליטים שהגיעו לעפולה, פועל רבות להשבת לוח הזיכרון למקומו הראוי אך אינו זוכה למענה.

לוח הזיכרון הנעלם. צילום: ויקיפדיה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.