• 48
    Shares

כשנסב לקריאת הגדת הפסח כבני חורין ונקרא בהטעמה את המשפט אשר אין אקטואלי ממנו בכל זמן ובכל עת: ”בכל דוד ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב”ב מצילנו מידם”, נעצור לרגע ונתהה האומנם, את סימה, אלי, ג’רמן, גלית, מיכל, רומן, נטליה, מהרטו, לא הציל איש מידם. עובדה הם ערוגה פורחת בקריית שאול, בהר הרצל, בקריית שמונה ובית שאן, בנווה צוף, בעפרה, בעפולה ובירקון.

ואולי כאן טמון זרע הפורענות שלנו, עם ישראל התקבץ מפרטים, מבודדים, מאודים מוצלים מאש והפך לעם, לישות, אחרי גלות ארוכה עם שב למולדתו, בונה, יוצר, מנסה להשיל מעליו את הגלות הדביקה, המאוסה, אך היא חודרת לעצמותיו, לעורקיו, לקרביו ומכלה בו כל חלקה, מוגנת ובצוק העיתים חוזר הפריץ, חוזרים הצאן לטבח, חוזרים ריקודי ‘המה יפית’, חוזרת הגלות, חוזרים בתי התמחוי, חוזרים המקובלים, חוזרים קברות הצדיקים, חוזרת אמונה של שוטים, של נרפים.

הקב”ה מצילנו מידם, זה נכון, אך מה איתנו, האם אנו מצילים את עצמנו ממעשינו, מדיננו מארחות חיינו? האם הסתפקותנו בכמיהה המשונה של ‘הקב”ה מצילנו מידם’ אין בה משום בריחה מאחריות, אין בה הכנסת הגלות לליבנו פנימה בדלת הראשית? יאמר עם הכאב והצער, עם שהפך את בתי התמחוי לחלון הראווה שלו, עם שמהותו הפכה לרייטינג ועצמתו הינה הסקר, עם ששכח מהי הקרבה ומסתפק בקורבן פסח, שכח מהי עוצמה והסתפק בזרוע, שכח מהי נחישות והסתפק במרור, זהו עם הבורח מאחריות ובמנוסתו כותר כתרים של כבוד לגלות ההרסנית הנראית, הקרובה מתמיד.

בית תמחוי, חלון הראווה החדש אל עם הספר צילום: אילוסטרציה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.