• 48
    Shares

ביום ראשון ימלאו הפארקים במאות אלפי חוגגים, רוסים, אתיופים, מרוקאים, פולנים, כולם חוגגים את המימונה. מה שהחל כחג אמוני עם ערכים, מסרים, לאומיות, ניער מעליו באבחה אחת את הקודש והצטרף בריקודי בטן לחול.

המופלטה לצד הז’בן, לצד דג חי, לצד כל סמלי הפריון, הפריחה, הלבלוב והזוהר, הפכו לטקסי בחירות, בהם כל פוליטיקאי בן יומו מחוייב בלפיתת מופלטה נוטפת דבש וכל המרבה להתפלמט, הרי זה משובח.

יש בחג הזה יופי מיוחד, מאחד, מחבר, חג שהעדה המרוקאית חגגה בצאת ימי הפסח ובשמחה ובשירה, במאכלים וסימנים מיוחדים, חג שכל תכליתו הייתה הודיה לבורא עולם, על שצלחו את ימי הפסח המאתגרים בקיום המצוות, וכן סוג של פרידה מימים אלה, תוך חיבור והוקרת השכנים, החברים ובני המשפחה.

יש מי שקוראים לחג המימונה חג האמונה, או המיימוניה, על שם אביו של הרמב”ם, רבי משה בן מיימון. ברם, החג האותנטי, המיוחד הזה, הולאם במהירות הבזק והפך לחג הבמות, הריקודים, המנגלים, הפארקים, והחמיץ תרתי משמע את סוד קסמו.

לא בכדי הפדרציה של יהודי מרוקו, שראתה לאן ימי המימונה הולכים, איזו צורה לובשים ופושטים, מחתה לצד גדולי ישראל על גורל המימונה.

המימונה מחג שבטי, מגזרי, הפכה לחג לאומי. העם אמר את דברו. למרות המסע הארוך שעשתה הגברת מימונה לטוב ולרע, דבר אחד חייבים לה, זוהר הברכה המסורתית, תרבחו ותסעדו.

המימונה, מלכת המופלטה המיוחד בין שבטי ישראל. צילום: ויקיפדיה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.